סיגלית לנדאו היא מהאמניות הישראליות המצליחות בעולם, אך שורשיה נטועים עמוק בהוויה הישראלית ובחוויית הקיום היהודי. בעבודותיה רבות הרושם, לנדאו מנצלת את המשאבים הטבעיים של הארץ, ובאמצעותם מגלמת סמלים שמתכתבים עם אירועים היסטוריים ועם אתוסים קולקטיביים, לאומיים ואוניברסליים. בתערוכה "הים הבוער", המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל, מסכמת לנדאו שני עשורים של יצירה פעילה ובלתי פוסקת בים המלח – פרויקט שנולד מתוך תודעה היסטורית וחברתית עמוקה.
ים המוות מהווה עבור לנדאו מקור השראה ויצירתיות, ומשמש תחליף לסטודיו שלה. המקום הנמוך בעולם הוא הבמה ליצירותיה המונומנטליות מחד והאינטימיות מאידך. ממעמקי הים מעלה לנדאו עבודות רבות יופי הנוגעות ביחסים שבין חיים למוות, בין חולי למרפא ובין הרס לתקווה. תחילתה של התערוכה לפני כשנה וחצי, בזמן הקורונה. אז נהגה הרעיון ליצור תערוכה שתסכם את מה שלנדאו מכנה Salt Years. המטרה הייתה לייצר עבור הצופה חוויה של מסע פיזי ורוחני, המעורר את החושים ואף את התת־מודע. התערוכה, המתפרסת על פני עשרות מטרים רבועים, מחולקת לחללי תצוגה מוחשכים שבהם עוברים המבקרים במסלול ספירלי. מפאת שבריריות העבודות, צורתם המורכבת ומשקלם הכבד, הקמת התערוכה דרשה שיתוף פעולה הדוק בין האוצֵר, המעצב, הצוות הטכני והאמנית, אשר עקבה בקפדנות אחר כל שלב בהקמתה.
אוצר התערוכה, ד"ר אמיתי מנדלסון, מסביר: "ים המלח הוא ים בוער. הים וסביבותיו בוערים מהחורבן הקדום של סדום ועמורה, וכיום הוא מצוי בעיצומו של אסון: ייבושו בידי האדם. שלא כמו הים התיכון שפתוח למערב, ים המלח מכונס בעצמו, לכוד בין שני חלקי ארץ מדבריים. לנדאו רואה בו אזור לימינלי של מפתן, ואתר של גלגול ושינוי צורה פיזי ונפשי. לנדאו שולחת יד אל העבר הרחוק ואל ההווה במקביל. יצירתה בים המלח מתייחסת למיתוסים קדומים, להיסטוריה עתיקה ולצורות ארכיטיפיות, ובו בזמן יוצרת גשר אל ה'כאן ועכשיו' – אל הגופני, האישי, האקולוגי והפוליטי".
בתיאום עם המועצה האזורית תמר קיבלה לנדאו בריכה בעלת רמת מליחות גבוהה, ובה יצרה את עבודותיה, יחד עם צוות עוזרים מיומן. לנדאו קשרה חפצים שונים למשקולות והללו שקעו באופן פרדוקסלי במי המלח של הבריכה, דווקא במקום שבו כוח הכבידה מאבד מתוקפו. בחלוף הזמן, החפצים המשוקעים עמוק במי המלח עברו תהליך של מטמורפוזה. לאחר חודשיים־שלושה הם נמשו מהמים כשהם עוטים שכבה עבה של גבישי מלח לבנים מנצנצים, שהעניקו להם מראה מפעים ביופיו. המלח שהתגבש על פניהם, כמו בפעולה של קיפאון או חניטה, הפך את החפצים למעין פריטי ארכיאולוגיה עכשוויים – פריטים שהיו שימושיים ועתה הם על־זמניים, משומרים לנצח.
״מצאתי חופש בעשייה מחוץ לסטודיו, מחוץ לתהליכי היצירה הרגילים", אומרת לנדאו. "יצירה בים היא עבורי דילוג מעל העולם המתורבת לעבר אקס־טריטוריה – אל מערכת יפה ונוקשה שמכפיפה אותנו למחזוריות של הטבע וגם לאירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים. בקיץ הכבשן הוא לא אנושי, והעבודה בחום משבשת את שיקול הדעת. יש צד מזוכיסטי בכמה מתהליכי העבודה, שמתחיל מהרגע שבו יוצאים באישון לילה מהסטודיו בתל־אביב לכיוון דרום מזרח. ההקשרים הציוניים והמיתיים – מצדה, בית הערבה, קומראן, סדום – הם חלק מהנרטיב הישראלי. אצלי הם הפכו לממשות, אולי מפני שכילדה ראיתי בהם כמו צו אישי. אני רואה ביצירותיי גם קינה על ים שהולך ונכחד, וגוף העבודה שלי הוא מזכרת ממנו״.
גסיסתו של האבטיח
לנדאו חוקרת באופן רפטטיבי מוטיבים סמליים כמו שמלת הכלולות הלבנה מהמחזה המפורסם של ש' אנסקי "הדיבוק", אלונקות של חיילי צה"ל או פרי האבטיח. האבטיח הוא מוטיב שגור באמנות הישראלית, ובולט בציוריהם הארץ־ישראליים של נחום גוטמן וראובן רובין. האבטיח מופיע בעבודות הווידאו והמיצב של לנדאו בווריאציות שונות, תוך שהיא יוצרת חיבור בין הפרי העסיסי האדום אשר צורתו אובאלית, ובין היבטים פיזיים וגופניים כגון בשר או רחם אישה. התוצאה היא דימויים מושכים ודוחים בו זמנית, שאינם קלים לעיכול.
במיצב "שולחן אבטיחים" מונחים על שולחן אבטיחים קלופים על גבי מצע מלח, אשר עוברים תהליך של אוסמוזה וייבוש הפרי עד שהוא מצטמק. מדי כמה ימים מניחים עובדי המוזיאון גושי אבטיח חדשים כתחליף לאלו שהצטמקו ואיבדו את נפחם וצורתם. הגושים נראים כבשר חי, והמלחתם מעוררת אסוציאציה להכשרת הבשר המחויבת טרם האכילה בהלכה היהודית. תהליכי ייבוש והמלחה נועדו גם להכנת מזון בעת מחסור, ולדברי האמנית הם בבואה לתקופות קשות בהיסטוריה של עמנו ושל האנושות כולה. המתיקות המתפרצת מתוך האבטיח בתחילת התהליך מסמלת פריון, אולם הפרי האדום קמל עם הזמן, מתייבש ומסמל מוות.
השולחן, עם שנים־עשר גושי הבשר המדומים המונחים עליו, מכיל התייחסות מרומזת ל"סעודה האחרונה" בנצרות. ריבוי הרפרנסים לנצרות לאורך התערוכה מוסיף עומק פרשני לעבודות המוצגות, פרשנות הממירה את מושגי הסבל והקורבן שבנצרות אל עבר המציאות היהודית לאורך ההיסטוריה. אימוץ תמות מן הנצרות איננו חידוש של לנדאו, והוא תופעה נפוצה מראשית דרכה של האמנות הישראלית, ואף ביצירות של שמואל הירשנברג ומארק שאגאל.
במיצב "גדה" תלויים מהתקרה גופים דקורטיביים הנדמים כאהילים מרהיבים וקסומים, המנצנצים באור הדרמטי המאיר עליהם. הגופים התלויים מייצרים צללים מיוחדים על הרצפה והקירות, והללו יפים אף יותר מהאובייקטים התלויים ועוטפים את המבקר מכל עבר. למעשה מדובר בגדרות תיל שהאמנית עיקמה ועיצבה מחדש, ולאחר מכן הטבילה במי המלח. המלח שהתגבש על חוטי התיל יצר את המראה המתעתע, המדמה נברשות בדולח ויהלומים. לנדאו מתייחסת לתיל כסמל המלווה את העם היהודי בשואה, במעברי גבול שהוצבו במלחמות ובמציאות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. באמצעות המלח היא יוצרת פעולה של התמרה, איחוי וחיבור, בניסיון לרפא את המציאות באמצעות האמנות.
נעליים שוקעות באפלה
כבת לניצולי שואה, לנדאו מייצרת זיקה מצמררת בין העבר להווה, בין שם לכאן, בין גורל של כיליון למציאות של נצח. הנעליים, מוטיב נפוץ בעבודות של אמנים בני הדור השני, הן מוקד עבודת הווידאו "המלחה" המוקרנת על גבי קיר עצום. בעבודה נראים זוג נעלי פועלים שהוטבלו זמן רב בים המלח, והתכסו עם הזמן בשכבה עבה וכבדה של מלח, שמדמה שלג. את הנעליים הניחה לנדאו על אגם קפוא בעיר הנמל גדנסק שעל גבול פולין־גרמניה, שם פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה לפולין. המצלמה שהציבה האמנית מתעדת את הנעליים שוקעות אט־אט עקב המסת הקרח על ידי המלח, עד שהן נעלמות אל תוך האגם ומותירות אחריהן שני חורים שחורים המסמלים את החושך, הקיפאון והריק שהתהוו על אדמת פולין.
סדרת העבודות "נופים בשלג" הן רקמות גובלן עם נופים אירופיים שנטבלו בים, התלויות־מרחפות בחלל התצוגה. גבישי המלח שנקרשו על הגובלנים מנצנצים בשל התאורה הקרה והלבנה במקום, והם הופכים את הנופים לכמעט מופשטים. מבחינה חזותית עטיפת המלח דומה לשלג האופייני לנופי אירופה, אך מבחינה מהותית היא מנוגדת לנופי מדבר יהודה שבהם נוצרו העבודות. הגובלנים נוצרו על ידי נשים מבוגרות, אשר התבקשו לספר מול המצלמה את סיפור חייהן, תוך כדי עבודת הרקמה. כך נוצר פסיפס של דימויים חזותיים וסיפורים אנושיים השוזרים בין שם לכאן, ובין האישי ללאומי.
החלק המסיים בתערוכה מוקדש לרעיון גשר מעל ים המלח, שלנדאו מתכננת מזה עשור. בחדר ישיבות דמיוני שעוצב עבור התערוכה דנה קבוצה של ישראלים וירדנים בהקמת גשר זה, שהוא ממשי וסמלי כאחד. טרילוגיית וידאו המוצגת בחלקה האחרון של התערוכה עוסקת באפשרות של חציית הגבול והמעבר בין שני צידי הים.
חלק מהעבודות בתערוכה זולגות לעבר קלישאתיות המעוררת שאלה לגבי איכותן האמנותית. יצוין גם כי כמה עבודות עירום הכלולות בה עשויות לפגוע ברגשות הצופה השמרן. כמו כן, הפנייה לכיוונים רבים כל כך עלולה ליצור מצב של "תפסת מרובה לא תפסת". ולמרות זאת, התערוכה מצליחה לרתק את המבקרים והיא מייצרת חוויה תרבותית ומרגשת הנוגעת באין־ספור היבטים – היסטוריים, חברתיים, לאומיים, מדעיים וגם פוליטיים.
תערוכת "הים הבוער" תוצג במוזיאון ישראל בירושלים עד 17 ביוני
