שם הרומן הגדול של דיוויד פוסטר וואלאס, Infinite Jest, שתורגם לעברית כ"מהתלה אינסופית", מספר אולי בזעיר אנפין את הסיפור של הרומן כולו. 1,064 עמודי הרומן מעלים חיוכים לא מעטים אך גם רגעים רבים של ייאוש, שעמום וחוסר אונים, ובעיקר תהיות המסתכמות בשאלה: למה עלי להמשיך לקרוא זאת? מה יקרה אם פשוט אניח את יציקת הנייר המבוטנת הזו בצד ואמשיך בחיי? מהר מאוד מתברר כי שום הגדרה לא תקפה כאן. לא מדובר במהתלה, לא בקומדיה, ולמעשה גם לא ממש ברומן. אולי הכותרת המדויקת ביותר היא שמו של אחד מספריו הקודמים של וואלאס שתורגמו לעברית: "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"; תוך הבלטה, אם אפשר, של המילה "לכאורה".
וואלאס היה ללא ספק אחד הכותבים האמריקנים המבריקים, אם לא המבריק מכולם, של סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21. בשנות העשרים לחייו שקע בדיכאון, ניסה טיפולים ותרופות שונות, כתב על כך לא מעט, וחלק מכתביו כונסו באסופות ממוארים ומאמרים. ב־2008 שם קץ לחייו.הספרות האמריקנית וגם התרבות הפופולרית הפכו אותו למעין אייקון, כפי שהן עושות לגיבורים שמתים בטרם עת באופן טרגי. אם כי ראוי לציין שאף שוואלאס הלך לעולמו בגיל 46, הוא הספיק, למרות מצבו הכרוני, לפרסם בחייו חמישה ספרי מסות, שלושה קבצי סיפורים קצרים ושני רומנים. בעיזבונו נמצאו רומן אחד לא גמור ועוד ספר מסות.
כדרכה של אייקוניזציה, ככל שחלוף הזמן היא מתנתקת מהמושא המקורי שלה ומגזימה עצמה לפי צורכי השעה, עד שבמרחב מתקבע משהו שהוא מותג בפני עצמו, גם ללא קשר למוצר ולאיכותו. אולי כך אפשר להסביר את הבחירה של המגזין האמריקני "טיים" ברומן הזה כאחד ממאה הרומנים הגדולים של המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21. ייתכן מאוד שזו פשוט נגזרת של התקופה. אם תרפרפו ברשימה תראו שמלבד מרגרט אטווד, קוזו אישיגורו ואיאן מקיואן, אין שום נציגים נוספים של התקופה הנוכחית.
וואלאס הוא בהחלט כותב מבריק. לעיתים הוא מסוגל למסמר אותך במשפט, להקסים, לטלטל. הוא כותב מצחיק, ולרוב ההומור שלו עומד במבחן הזמן. אבל סופר גדול הוא לא. הדבר ניכר לא רק ברומן זה אלא גם בסיפוריו הקצרים, שרובם תורגמו לעברית. הם כתובים בצורה ייחודית, כל משפט בהם יכול להפוך את קרביך, להפעים, לגרום לך לעצור ולהתפעל כאילו מדובר בפלא עולם. אבל אין בהם מאפיינים אחרים שהם קריטיים כדי להפוך את וואלאס לקלאסיקה אמיתית. הוא כמו דילג על השלב האדיפלי של המודרניזם, ואין בו אפילו שרידים שלו. כלומר, כל הענפים שעליהם נשען עץ הרומן המודרניסטי לא נכרתו אצלו, אלא דומה כי כלל לא צמחו. הוא ינק חלב אם פוסט־מודרניסטי. זה מתבטא קודם כול בגישה שלו לדמויות. מלבד העובדה שהוא לא ממש אוהב, מעריך או מחבב אותן, הוא תמיד כמו משקיע אותם בתוך אקווריום של אירוניה וסרקזם, בלי לאפשר לך להרים לרגע את הראש מעל המים ולנשום.
בדלנים על כיסאות גלגלים
הסיפור מתרחש בכמה צירים במקביל. ישנו המעון לשיקום מהתמכרות לסמים ולאלכוהול, שנקרא "בית אנט". שם נמצא אדם בשם דון גייטלי, מכור לסמים ועבריין לשעבר, שמנסה באופן מעורר הערכה להיגמל ולחזור למוטב. לא רחוק משם ישנה אקדמיית טניס לילדים ולנערים בשם אנפילד, שמקבצת כישרונות כדי להפוך אותם למקצוענים. את האקדמיה מנהלת משפחת אינקנדנזה. בעבר עשה זאת אבי המשפחה ג'יימס, ולאחר התאבדותו עבר הניהול לאשתו אווריל. לזוג שלושה ילדים – אורין, מריו והאל. האל, נער עם בעיית התמכרות קשה, נמצא במוקד תשומת הלב ומספק את הרגעים היותר טובים ברומן. רגעים של צלילוֹת תודעתיות לתוך לופים רגשיים קיצוניים, ומחשבות שרק מכור מסוגל לייצר. מניפולציות רגשיות שמבחוץ נראות כה מיותרות ומגוחכות, אבל מעניקות הצצה נדירה לנפש מיוסרת הכלואה בתוך עצמה. נפש שכבר ראינו כמותה ביצירות קודמות של וואלאס.
העלילה מתרחשת בסוף שנות התשעים, במעין עולם חצי ספקולטיבי, עם כל מיני המצאות קטנות שלא בהכרח קרו. אבל לא המצאות שמשנות את המציאות באופן דרמטי, כמו במדע בדיוני נוקשה או בתרחישים של עולם אחרי אסון. בעולם העתיד־עבר הזה ארה"ב התאחדה עם קנדה ועם מקסיקו. ליישות המולטי־פדרלית החדשה, שאין לה כל הצדקה – כלומר, היא לא ממש השפיעה על חיי אמריקנים, קנדים ומקסיקנים – יש שירותים חשאיים. ואי אפשר שירותים חשאיים בלי אויב מדומה או אמיתי, והם מצאו אחד כזה: קבוצת בדלנים קוויבקית, שכולם בה מתניידים על כיסאות גלגלים. נשמע כמו איום אמיתי על האימפריה. אלה לא מנסים להפיל את המשטר, להשתלט על הקפיטול כאחוזי אמוק או על אמצעי התקשורת, או לבצע מהפכה חקיקתית או נניח מתקפת סייבר. כל מבוקשם הוא להניח את ידם על קלטת וידאו המכילה חומר בידורי אמריקני שטחי.
על פי השמועה הקלטת נוצרה על ידי אותו ג'יימס אינקנדנזה, והיא גורמת למי שצופה בה להתמכר אליה. צופים שנחשפו לקלטת ישבו משותקים מולה. וכך גם אלה שבאו לבדוק מה שלומם. ואז גם אלה שבאו לחלצם. זה נשמע כמו הלצה מתוך סדרת אנימציה כמו "רגולר שואו" או "סאות'פארק", אבל זה מוקד המלחמה: הקוויבקים רוצים את הקלטת הזו כדי לפגוע בישות הפדרלית, והשירותים החשאיים רוצים למנוע זאת בכל מחיר.
כך, לא רק הדמויות טובעות בתוך אקווריום קלסטרופובי של אירוניה וחוסר רצינות, אלא גם העלילה עצמה. לעיתים היא מתקדמת ליניארית, אבל בעיקר זולגת לצדדים, ודומה כי וואלאס לא עצר לרגע לחשוב על מבנה, ראשי פרקים, תנועה של דמויות, תחילתם של תהליכים, אלא פשוט כתב ככל יכולתו, לכל כיוון, בלי כל סינון. כך העלילה עצמה שטה לה באקווריום, אבל הדגים האמורים להניע אותה נעים בזיגזג, ללא מסלולים, ללא אפשרויות. אתה צופה בהם, ולא אכפת לך מאף אחד מהם.
האנרגיה האפלה של הדיכאון
אני מניח שאי אילו מבקרים ראו ביצירה הזו כתב ביקורת חריף נגד התרבות האמריקנית השטחית, הבידורית, ההמונית והמגוחכת. הספרות האמריקנית מלאה בכתבי ביקורת כאלה עוד מתחילת המאה העשרים. חלקם אף ניבאו אותה לפני שהפכה לתפלצת מזומנים תמנונית.
העולם של וואלאס הוא העולם של הניינטיז. יש לו מאפיינים וגיבורי תרבות משל עצמו, אבל בדיעבד אלו שנים שסימלו את תחילת מהפכת התקשורת הדיגיטלית, עליית הרב־תרבותיות, התחזקות הכלכלה הניאו־ליברלית, הפשרת היחסים בין מדינות המזרח והמערב לאחר עשורים רבים של מלחמה קרה. טרם עלייתה של סין, ארה"ב הפכה בהן לאימפריה העולמית הבלתי מעורערת. הקפיטליזם נראה כמו מסיבה שאין לה סוף, וכל המדינות מוזמנות. אבל אותו בידור המוני, אמריקני, שטחי, המתגלם באותה קלטת נפץ, היה קיים כבר מתחילת המאה העשרים עם הרדיו, ואחר כך הטלוויזיה הרב־ערוצית וקומדיות כמו "אני אוהב את לוסי" ו"ארצ'י באנקר". שורשיה של אמריקה של פרסומות, תוכניות אירוח ואופרות סבון הם הרבה יותר ותיקים. לפיכך, אותה ביקורת ליצנית של וואלאס על הבידור השטחי לא באמת מחדשת או מרעננת, וגם לא מציעה שמץ של אלטרנטיבה.
לטעמי הדבר נובע גם מהארכיטיפ הוואלאסי – דמות גברית שמייצגת את דמותו שלו ומופיעה בכתביו באי־אלו שמות ופוזיציות. ברומן הזה אפשר לראות מאפיינים שלה בכל מיני דמויות, אך בעיקר בהאל. כולן דמויות שאינן מסוגלות לרמוז על אלטרנטיבה כלשהי לקרקס הקפיטליסטי שהוא העולם החיצון, שהוא למרבה הצער גם רוב העולם הפנימי. אבל האל מסמל גם את הישות הדיכאונית. כלומר ההצדקה לאפתיה הקיומית שלו נעוצה הן בביוגרפיה שלו – העולם התחרותי של הטניס הטרום־מקצועני – והן בהתמכרות שלו, אבל בעיקר בסימני הדיכאון שלו.
סופרים רבים כתבו על דיכאון, החל מוויליאם סטיירון, דרך אנדרו סולומון ועד אלבר קאמי, אבל ברוב המקרים הם הצהירו מראש כי זו הסוגיה, והפכו את יצירתם להכלאה של בדיון, עיון וממואר. וואלאס לא עשה זאת. אצלו זה תמיד קיים. דומה כי זו בעצם גם האנרגיה האפלה שמניעה את היקום שלו בכל עת. וכאמור, ברומן זה היא משתקפת בעיקר דרך האל. דיכאון נרקיסיסטי הוא אולי הקשה ביותר לטיפול, והוא זה שמכונן את האל וגם דמויות קודמות של וואלאס.
ויש עוד מאפיין דומיננטי בכתביו. הנוירונים שבשפה הנוירולוגית נקראים "נוירוני מראה" – אלה שמאפשרים לראות אדם אחר, את צרכיו ואת כאבו, לחוש אותו ולהזדהות איתו באמת – בקושי קיימים בדמויותיו של וואלאס. לא זו בלבד שהאל לא מסוגל באמת לראות אחר, דומה כי הוא גם לא ממש אוהב את עצמו. וזו הטרגדיה הגדולה שלו ושל עוד דמויות וואלאסיות. מבלי לנסות להיכנס לפרופיל הנפשי של וואלאס עצמו, ייתכן שזו הייתה גם הטרגדיה הגדולה שלו, אם לא כאדם אז כסופר.
העולם החצי אלטרנטיבי והפרוע שוואלאס בורא הוא לא עולם שאפשר להרגיש אותו באמת. הוא מעין קרקס קומי־טרגי א־סוציאלי. הוא מלא ברשימות מצאי אינסופיות־כמעט של כל מיני אובייקטים במרחב (למשל תיאור הקולג' על כל מבניו, שביליו והסתעפויותיו) ושל עוד אי־אלו פרטים ופריטים לא רלוונטיים. ובאותו הומור, אותה יכולת כתיבה נדירה שהיא תמיד סימבולית או פיגורטיבית. הוא לא יכול לכתוב משפט אחד פשוט, בהיר וצלול. כל משפט חייב להיות "מיוחד", אחר, ואם אין בנמצא דימוי מרהיב עבורו או שנינות צולפנית, הוא פשוט הולך ומסתרבל, כאילו נכנסנו לתוך מוח המקלדת של וואלאס, שלעיתים פשוט ממשיך לכתוב נוסחים אחרים של אותו משפט, אך לא בהכרח מוצא את הניסוח החד ביותר. ובדיעבד גם לא מוחק את הניסוחים הפחות טובים.
לסיום אומר משהו בנימה מעט אישית: זה העשור השלישי שאני כותב ביקורות ספרים. מעולם (חוץ מפעם אחת. יורם מלצר לחץ עלי) לא כתבתי הערה ביקורתית על תרגום של ספר לעברית. הרגשתי שאין זה ראוי ואף מקצועי לומר משהו על תרגום, כל עוד לא קראתי את המקור. בנוסף, למתרגמים יש עורך, ואם התרגום גרוע אולי זו בכלל אשמתו. במקרה הזה אני חש צורך לפרגן למתרגמת מיכל ספיר. קראתי את המקור לפני עשור. היה לא פשוט, לעיתים מבדר, מבריק, מייגע. לא ברור מה בכלל הבנתי ומה לא. למיטב זיכרוני אף נטשתי לקראת האמצע. אני מניח שביקורת צייקנית הייתה מתייחסת לנוסח, למשלב, לבחירות שכל מתרגמת צריכה לעשות, לממד היצירתי ועוד. אבל לדעתי, במקרה הזה חשוב בעיקר לומר מילה טובה על ההתמסרות. על העובדה שבמשך כמה שנים ספיר נשמה, אכלה ושתתה את הרומן הזה, ועצם תרגומו והבאתו בפני הקורא העברי אינו דבר מובן מאליו.
