מבין כל הטרנדים הקולינריים של השנים האחרונות, החביב עלינו ביותר – שלא לומר גם הרותח מכולם – הוא בר היין. אלגנטי, אנין, קוסמופוליטי. צעד מתבקש לאור העובדה שבשנים האחרונות הקהל הישראלי הולך ומתבגר, צריכת היין שלו עולה וכך גם ההבנה בזנים, עפיצות וארומות.
"יין בחצר" התלאביבי שוכן במדרחוב של נחלת בנימין, בינות חנויות בדים למבני באוהאוס שעברו שימור. לאור ההתפתחות הגדולה של ענף היין בארץ (ויעיד על כך המדור השכן) ומאות היקבים שפועלים כאן, מהמסחריים הגדולים ועד ליקבי הבוטיק הנישתיים, "יין בחצר" מעניק את הבמה רק ליינות תוצרת הארץ, מוכּרים יותר ופחות. תוכלו למצוא פה את רקאנטי, רמת נגב, שאטו דה גלילי, בת שלמה, דרימיה, דדה ועוד ועוד.
כפי ששמו מעיד עליו – מלבד בר פנימי ארוך, הוא נהנה מחצר אחורית כיפית וקסומה. אך שימו לב שבלילות קרים במיוחד או גשומים היא סגורה לפעילות. אנחנו נפלנו בדיוק על ערב כזה, כך שהתיישבנו בחזית המקורה, שיושבת למעשה על הרחוב.
חוץ מתפריט יין, שאגב לא מאוד גדול, יש גם קוקטיילים שמחולקים ל"רגשות". רוצה לומר: עונג (ג'ין ופסיפלורה) תעוזה או כעס (אניס, קמפארי אשכולית אדומה), לצד בירות ומשקאות חריפים. האמת שהכי התחשק לי סנגריה אבל המלצרית דיווחה שהיא נגמרה כבר לפני כמה שעות (מה? אז אולי פשוט תכינו עוד?) והלכנו על בקבוק קברנה סוביניון של יקב בן זמרה – אדום קלאסי, עמוק ומחמם שהלם את מזג האוויר שבחוץ.
כנהוג בז'אנר, תפריט האוכל קטן וקולע של ראשונות־בינוניות: קצת פחמימות, קצת דגה, קצת ירקות; אבל היו חסרות לנו מנות מורכבות יותר מבחינת הכנה ובישול. הצוות כאן חברי ואדיב, מבין על מה הוא מדבר ובניגוד למקומות קפוצים שלא ננקוב בשמם, שמח לבצע התאמות לבקשת הסועדים כדי לענות על מבוקשם.
פתחנו עם סשימי מצוין של פרוסות סלמון נא שוחות ברוטב אסייתי מעדות הסויה פינת טריאקי, כוסברה ושומשום שחור וממעל נקודות של איולי צ'יפוטלה ופרוסות צ'ילי אדום. טרי ומרענן, מליחות וחריפות משמשים בערבוביה מופלאה.
המשכנו לפלטת גבינות שכללה עיגולי סנט מור, פרוסות פקורה כמהין וגאודה, פירורי רוקפור ולצידם חמאה וממרחים, אגוזים, עגבניות וטוסטונים. אני לא חובבת גבינות קשות אך הנסיינים שלצידי דיווחו כי באו על סיפוקם.
הארטישוק א־לה רומנה היה חביב, אך ניכר כי הגיע מקופסת שימורים, והוגש בתצורה של סלט בחיזוק של עלי רוקט, מיקס של עגבניות שרי, שקדים קלויים, מצע של לאבנה ולחם. בסך הכול לא נפילה אך גם לא איזו התעלות. ברוסקטת הטונה לעומתה, הגיעה כארבע פרוסות של לחם מחמצת ומעליהן נערמו תלוליות סלט ספייסי טונה אדומה קצוצה וירוקים (בצל, נענע, כוסברה, פלפל חריף). הלחם היה קלוי אך לא מיובש, מה שאפשר נגיסות קלה והסלט עשיר וגדוש (אפילו קצת מדי, אבל לא נתלונן על נדיבות).
ולפינאלה – הקינוחים, שאת כולם מכינה במקום קונדיטורית שמגיעה במיוחד. קראמבל התפוחים היה משגע וכל מה שהיינו צריכים בליל חורף קר: שכבה תחתונה של המון־המון שברי אגוזים ובצק, מעליהם תפוחי עץ מבושלים וקינמוניים (במתיקות מאופקת ומדויקת) ומעליהם שכבת פירורי שטרויזל חמאתיים ונימוחים. מהטריפל שוקולד מושחת (בראוני עסיסי, מוס שוקולד חלב וקרם לוז) התענגנו פחות, אף על פי שגם הוא חוסל.
"יין בחצר" נע בין היותו בר יין לבר שכונתי, עם חלל פתוח ותפריט "סחבקי" שטומן בחובו מונחים כמו קוקטלייה, ברזייה ובקבוקייה. מה שבטוח, מזג אוויר חמים יהלום אותו בהרבה. או אז ייכנס החוץ פנימה, שאון הרחוב יתמזג עם המולת הבר, החצר המלבלבת תאכלס בליינים שמחים ויהיה אפשר ליהנות באמת מהקצב הפועם של העיר ללא הפסקה.
