עידן רייכל פרץ לסצנה בדיוק בשלב שהתחלתי לבחור בעצמי איזו מוזיקה לשמוע. במובן מסוים הוא היה הפסקול שליווה את ההתבגרות של בני גילי. הפרויקט שלו תפס תאוצה במהירות מסחררת ועשה משהו שלא נראה כאן עד אז, להביא מוזיקת עולם ללב המיינסטרים הישראלי. לאורך השנים הוא הצליח ללכוד את האיזון החמקמק בין ישראליות גאה לבינלאומיות רחבה. הוא הצליח לדלות את המקצבים והקולות שמתגלגלים ברחובות המדינה, אלה שהתקבצו אליה עם העולים מכל קצות עולם. הוא השתמש בכלים, קולות ושפות שלא זכו לבמה מכובדת עד אז ויצר מוזיקה עשירה ושירים גדולים.
ב־2015 רייכל הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ועיצב את הקו העצמאי שלו, שהיה נקי יותר וכלל סבב הופעות שלו עם פסנתר. גם בלי המעטפת של הפרויקט הוא הגיע להישגים רבים והוקרה בארץ ובעולם.
רייכל ממשיך גם היום בכתיבה, הלחנה, שיתופי פעולה, תהליכי הפקה ופרסום שירים חדשים. בחודשיים האחרונים הוא הוציא שני שירים ששר בעצמו ("את", "אין לך דאגות") ועוד אחד שכתב והלחין עבור הזמרת אופק נחמני ("ציפור בלי שמיים"). אבל בהאזנה להפקות הללו, אחרי כל התשבחות וההערכה, מוכרחים להודות שמשהו ביצירה שלו קפא. הלחנים עדיין נעימים, כל צליל במקומו, אבל אין ספק שאף אחד מהשלושה לא יגיע לקמצוץ מההישגים של אחיהם הגדולים.
האזנתי לחדשים שלו שוב ושוב, כל אחד בתורו. משהו בהם נשמע לי מוכר מאוד, אבל זה לא היה הגיוני – כי הם רק יצאו. ואז הכתה בי ההבנה המצערת: זה פשוט עוד מאותו הדבר. השירים החדשים דומים מדי להפקות הקודמות של רייכל מהשנים האחרונות, המנגינות והמילים בקלות מתערבבות למאש־אפ לא מכוון.
תגידו, בצדק, לכל אמן יש את טביעת האצבע שלו, הסגנון שגם מקילומטר אפשר לזהות. אולי זו הנשמה המיוחדת של האמן שמציצה מבין שורות של יצירה. והחתימה הזו מתחזקת כשמדובר באומן שנמצא בלב הבמה כבר שני עשורים. ועדיין, זה פשוט דומה מדי, כאילו השירים דורכים באותה הנקודה.
אולי זו ההתבגרות האישית של רייכל, אולי זו השחיקה ששנים ארוכות בתעשייה התובענית מייצרות, אבל כמעט יכולתי לדמיין איך מישהו מקליד באיזו תוכנת בינה מלאכותית את הבקשה: "שיר שקט של עידן רייכל" והיא פולטת בדיוק את השיר הזה: מנגינה רגועה עם מקצב נחמד שמוביל אותה, מילים על זוגיות מתוקה, סוף יום ארוך וחוף ים.
"אין לך דאגות" סובל מהבעיה באופן הבולט ביותר, וגם השם שלו מסמל נקודה נוספת. במובן מסוים המורכבות נעלמה מהשירים של רייכל, ממערכות היחסים המתוארות בטקסטים ומהצלילים שממלאים אותם. כולם עגולים, יפים והרמוניים מדי, ממש לא כמו החיים. זה יכול להיות אסקפיזם נחמד, אבל הוא נעדר תשוקה ואפילו טיפה מנותק מהיום־יום של רובנו. בעולם האמנות והיצירה מתקיים דיון ישן מאוד בשאלה האם אפשר ליצור שלא מתוך כאב וחוסר. זו שאלה גדולה, עם פנים רבות, ובאופן אישי אני מאמינה שהטוב יכול להפיק צלילים לא רעים בכלל. אבל בקלות אפשר להגיע למצב שנשפך עליהם קצת יותר מדי סוכר. קונפליקטים מחזיקים את הסיפור, שומרים על תשומת הלב.
לאחרונה התארח רייכל בתוכנית של הדר מרקס בגלגלצ. נניח לרגע בצד את הבחירה האופנתית התמוהה של חבישת קסקט לטובת רגע אחד מתוך השידור. מרקס שאלה את רייכל את השאלה המפחידה בתבל "אמת או חובה?", ובתור אדם חכם הוא בחר בחובה. מרקס ביקשה ממנו להלחין על המקום את ההודעות האחרונות שקיבל בוואטסאפ. בחיוך ובחן רייכל עמד במשימה. ובתגובה, שכמובן התכוונה להחמיא ליוצר המוכשר, מרקס הביעה את החשש ההגיוני שכעת זוגות בישראל ייכנסו לחופה כשהודעת הוואטסאפ המולחנת מתנגנת ברקע. זו אומנם הייתה בדיחה אבל בכל צחוק יש מעט אמת, ויכול להיות שמרקס עלתה על הסכנה הגדולה שטמונה במעמד ובעוצמה שיש למוזיקה של רייכל.
אז מה רע? בסך הכול רייכל רץ עם נוסחה שעובדת: יש קהל, יש מאזינים ואפילו יש אנשי מקצוע שירימו לזה. פשוט קצת חבל – רייכל הוכיח פעם אחר פעם בעבר שהוא יודע לגעת במציאות ולשחרר ממנה את הנקודות האפורות בדמות מוזיקה מלאה וגדולה. אז נותר לו רק לשוב הביתה.
