כששיחת הזום עם ג'ורדן גורפינקל נפתחת, הוא מחייך אליי תוך כדי ריצה על הליכון, לבוש בחולצת בני עקיבא מרופטת. כשנשאל מה פשר הדבר, היוצר שלא מפסיק לעבוד לרגע אומר שהוא בסך הכול ניסה לספק פתיח טוב לכתבה. אבל בתור מספר סיפורים ותיק, גם הוא ודאי יודע: זה קצת יותר מדי קלישאתי.
ג'ורדן ב' גורפינקל ("גוֹרְף") נולד באמריקה למשפחה יהודית דתית. העובדה הזו, יחד עם הטי־שרט, מייצרת תמונה של דוס אמריקני מן השורה. השיחה מתנהלת באנגלית אבל הוא שוזר בה יידיש, עברית, קצת ארמית, ציטוטים מהמקורות וממפרשים ומדבר רבות על החיבור ההדוק שלו לדת. כל זה עשוי להישמע שגרתי לחלוטין, אם גורפינקל לא היה מכהן במשך עשור בתור הביג בוס של הקומיקס של באטמן בדי־סי קומיקס. הוא ערך, הפיק, כתב ובאופן כללי ניהל צוותים שפרסמו אינספור גיליונות קומיקס על גיבור העל, וכל זה כשכיפה סרוגה מתנוססת על ראשו ואמירות חז"ליות מהדהדות מפיו.
"נולדתי בשיקגו, ועד גיל 21 עברנו דירה 11 פעמים", הוא מספר. "כל התקופה הזו, כשהחלפתי בתי ספר כמעט בכל שנה, חבריי לדרך היו גיבורי־העל בחוברות קומיקס, כי הם נשארו עקביים לחלוטין. הם תמיד היו בצד של הטובים והם תמיד ניצחו את הרעים. זה התאים גם לאתיקה ולמוסר שקיבלתי מהיהדות. הלכתי לבתי ספר ציבוריים ולבתי ספר יהודיים מכל הספקטרום הדתי, ובשלב מסוים השאלה היחידה שלי הייתה האם אגדל להיות עורך דין מתוסכל מאוד או שאלך לעבוד בצורה כזו או אחרת בתעשיית הקומיקס. בסוף זה היה קצת שניהם, כי אתה לא יכול להצליח בעולם אם אתה לא לומד איך לייצג את עצמך ולקדם את האינטרסים שלך".
"הרוב המוחלט של האנשים בתעשיית הבידור בניו־יורק ובלוס־אנג'לס ליברלים באופן קיצוני, הם חוגגים את כל מה ששונה ויש להם כוח עצום. והם קיבלו לחלוטין את אורח החיים הדתי שלי"
גורפינקל מתייחס להגעתו לתעשיית הבידור האמריקנית כמעט כמובנת מאליה, עד כדי כך שכשהוא נשאל איך ילד טוב שיקגו מצליח להגיע אל אחד התפקידים המבוקשים ביותר בתחום הקומיקס, הוא מחייך חיוך רחב ומשיב "הוא לוקח את הרכבת התחתית, או במקרה שלי – נוסע באופניים". ואחרי שהוא צוחק (ומצליח להישאר יציב על ההליכון) הוא מרצין לרגע וחושב. "הייתי תלמיד בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת בוסטון במשך שנה לפני שהבנתי שאני אדם שחייב להיות ממוקד מטרה. אני לא מסוגל ללמוד 'לשמה', לא בלימוד תורה ולא בכל סוג אחר של לימוד. אז נרשמתי לעבודה בסוכנות למשרות זמניות, משהו שכבר כמעט לא קיים. בכל יום היו שולחים אותי למקום אחר, ושם היו משלמים בהתאם לעבודה. יום אחד עשיתי קצת עבודת עיצוב גרפי, פעם אחרת נתנו לי לתלות תמונות במשרדים של איזה מגזין במשך יומיים, ואני כל הזמן ניסיתי להבין מה אני רוצה לעשות באמת.
"במקביל גם נרשמתי לקורס בשם 'כתיבת קומיקס' שהעביר דניס אוניל, כותב ותיק של באטמן שטבע את הכינוי 'האביר האפל הבלש'. התחברנו ובתוך כמה חודשים קיבלתי עבודת התמחות בדי־סי קומיקס. אחרי כמה חודשים כבר הציעו לי להיות סגן־עורך במחלקה שאחראית על באטמן".
מאז הוא הלך והתפתח בחברה ותוך זמן קצר הפך למנהל הפרויקטים של באטמן. כעבור תשע שנים, יצר גורפינקל את "באטמן: שטח הפקר" (No Man’s Land), עלילה שהקיפה את כל יצירות הקומיקס שעסקו בגיבור במהלך שנת 1999 והייתה כה משפיעה שמאז היא שימשה השראה לסרטים, סדרות ומשחקים, כולל "עלייתו של האביר האפל", הסרט האחרון בטרילוגיה המהוללת של כריסטופר נולן. השאלה המתבקשת עוד לא התבררה: איך הוא עשה את כל זה בתור דוס אמריקני עם ארון מלא בחולצות של בני עקיבא?
"לא היה שום מתח בין הדת שלי לעבודה", מצהיר גורפינקל. "לא בתעשיית הבידור וודאי שלא בקומיקס. די־סי היו מעסיקים מדהימים. אתה חייב להבין, הרוב המוחלט של האנשים בתעשיית הבידור בניו־יורק ובלוס־אנג'לס ליברלים באופן קיצוני, הם חוגגים את כל מה ששונה ויש להם כוח עצום. רוב השינויים שאתה רואה בציבוריות האמריקנית, מקורם בתעשיית הבידור משמאל או במכוני מחקר מימין. ובהקשר הזה, הם קיבלו לחלוטין את אורח החיים הדתי שלי. באתי למשרד עם כיפה על הראש כל יום במשך כמעט עשור. ומתחת לחולצה שלי הייתה ציצית שלבשתי מעל גופייה עם ה־S האדומה של סופרמן. אם כבר, כשקידמו אותי לעורך הראשי של באטמן, ציינו בפניי שהרקע היהודי שלי הוא פלוס גדול ושהוא הכין אותי לתפקיד הזה".
בדומה לרוב דמויות הקומיקס המוקדמות, ובעצם לכל התעשייה, דמותו של באטמן פותחה בידי שני יהודים, בוב קיין וביל פינגר, בראשית 1939. באטמן מוכר כמיליארדר בשם ברוס ויין, שחי חיים נהנתניים בימים ובלילות חושף את פרצופו האמיתי – לוחם למען הצדק שמנקה את הפשע מהרחובות החשוכים של העיר גותהאם אחרי שהוריו נרצחו לנגד עיניו בסמטה חשוכה כשהיה קטן. לדברי גורפינקל, יותר מכל דמות אחרת לבאטמן יש קשר הדוק ליהדות.
"רוב הגיבורים ניחנו ביכולות על־טבעיות. כן, הם צריכים לבחור להיות בצד של הטובים, אבל בסופו של דבר הם שואבים את כוחם ממקור חיצוני. במקרה של באטמן, הוא לקח טראומה קשה והפך אותה לכוח שלו. מה יותר יהודי מזה?"
"זה פשוט מאוד. באטמן הוא גיבור־על מלמטה־למעלה. סופרמן ורוב הגיבורים האחרים ניחנו ביכולות על־טבעיות, כלומר הם גיבורים מלמעלה־למטה. כן, הם צריכים לבחור להיות בצד של הטובים, אבל בסופו של דבר הם שואבים את כוחם ממקור חיצוני – השמש, כימיקלים נדירים וכן הלאה. אבל במקרה של באטמן, הוא לקח טראומה קשה והפך אותה לכוח שלו. מה יותר יהודי מזה?
"אתה יכול לטעון שסופרמן הוא אלגוריה למשה רבנו, וברור שזה נכון. אבל תחשוב רגע, מי זה באטמן? שים רגע בצד את כל המכות והפיצוצים, ברור שיש הרבה אקשן כי זה מה שצריך בקומיקס, אבל אם תחשוב תראה שבסיפורים הכי טובים של באטמן מציגים אותו כבלש. לצערי עם השנים הפכו אותו מ'האביר האפל הבלש' ל'האביר האפל' והסירו הרבה מהצד הזה, אז לפעמים כל מה שנשאר זה גיבור אקשן גנרי. אבל הצד הבלשי הזה מעיד על האופי שלו – הוא אינטלקטואל, הוא לומד, הוא משפר את החשיבה שלו בעזרת תהליכים של פתרון בעיות כדי לגלות את האמת. ואני חושב שזה מוביל לנקודה יהודית שאני מנסה לקדם כמספר סיפורים, לחיות את החיים כך שנשרת את האמת האולטימטיבית".
אתה חושב שיש קשר מיוחד בין היהדות לסיפורי קומיקס?
"ודאי. הדת שלנו מבוססת על אמונה, שבעצמה מבוססת על סיפור סיפורים. ומה שאנחנו עושים כל יום, וכל שבוע בקריאת התורה, זה לספר סיפור. אפילו בפרשות בתורה שנראות לנו יותר דידקטיות, כמו בספר ויקרא, אנחנו מצליחים לסחוט כמה סיפורים. תפתח גמרא בעמוד אקראי ותראה שהכול מלא בדיאלוג ובוויכוחים. החלק שאני הכי אוהב הוא כשהם מתחילים בשאלה על השור שלי שנפל לבור שלך ואז שני דפים רצופים הם מסתבכים ותוך כדי כך הם מספרים על מה שהם אכלו לארוחת בוקר או על איזה ויכוח שהיה לאחד מהם עם אשתו.
"היהדות כל כך הקדימה את שאר העולם בעניין הזה. היא הבינה כבר מהרגע הראשון שכדי לבסס חוק דתי אנחנו מוכרחים להיות מספרי סיפורים. ככה יכולנו להעביר את המסורת שלנו, והיא מצליחה להימשך יותר זמן מכל דת או קבוצה אחרת בהיסטוריה של העולם. זה קרה בזכות ההבנה ששום דבר לא יכול לשרוד אם הוא עומד במקום, וזה אירוני כי אני אומר את זה כשאני צועד על הליכון".
שני דברים מתבהרים מהר מאוד במהלך השיחה: קודם כול, גורפינקל לא מתכוון לרדת מההליכון, לא משנה כמה זמן נשוחח. וגם – הוא מאוד־מאוד מושקע בקשר בין היהדות לסיפורים, ובאחריות שנושא מי שרוצה לספר אותם.
האחריות הזו הורגשה במיוחד כשהוא יצר את "ציפורי הטרף", קבוצת גיבורות־ על שהפציעה בקומיקס ב־1996 ובהמשך ראתה עיבודים טלוויזיוניים ואף הפכה לסרט ב־2020: "כשיצרתי את הקומיקס הזה, היה חשוב לי מאוד להתרחק כמה שאפשר מהחצנה מינית של הדמויות, כמו שקורה הרבה פעמים בקומיקס ובתרבות פופולרית, ולהציג אותן כחכמות ומסוגלות וחזקות".
בדומה לתחומים אחרים, גם גיבורי־על עברו פוליטיזציה מואצת בשנים האחרונות, בעיקר בתחומי פוליטיקת הזהויות, בעיסוק מורחב בהרבה בשאלות מגדר, גזע, נטייה מינית ועוד. בעלילת קומיקס אחת בשנה שעברה, לדוגמה, הג'וקר נכנס להיריון. השאלה האם הפוליטיזציה הזו מוגזמת לא מפתיעה את גורפינקל, אך התשובה לא צפויה.
"יש היום פשוט מרחב הרבה יותר גדול לביטוי רעיונות ויצירתיות ממה שהיה אי פעם", הוא אומר אחרי רגע של מחשבה. "בעבר היו לנו הרבה יותר גבולות והנחיות שקבעו מה מותר ומה אסור. לבוא לעבודה בקומיקס במאה ה־20 היה, להבדיל, כמו לשמור שבת. היו דברים שיכולת לעשות ודברים שלא יכולת לעשות, ונדרשה יצירתיות כדי לעסוק בתחומים ולהעביר מסרים מסוימים כי היו כללים שקבעו מה מותר לכתוב וכמה אלימות אפשר להציג וכן הלאה. וכשזה נעלם, עדיין היו לך תכתיבים של החברה, שרצתה למשל שהגיבורים יהיו כמה שיותר נגישים לקהל כדי שהוא יהיה כמה שיותר גדול, כי הם היו מקור בלתי נדלה לכסף.
"תעשיית הקומיקס מעולם לא הייתה עניין של גיבורי־על בלבד, רק במערב חושבים עליה ככה. אבל במזרח יש מנגה (קומיקס בסגנון יפני, א"ש), והיא מקובלת שם כמדיום ספרותי לגיטימי לצד פרוזה ועוסקת גם בנושאים הכבדים ביותר. לכן, אני חושב שהבעיה היא לא שיש יותר מדי 'פוליטיזציה' של קומיקס במערב או שהעסק נהיה מטורלל או משהו כזה. אני חושב שהבעיה הפוכה: אנחנו עדיין תופסים את התחום הזה כתחום שטוח, שמיועד לילדים, וזו טעות. כמו שהיהדות בנויה על סיפורים, וכמו ששם אתה יכול להתמקד רק בפשט אבל גם להתעמק ולגלות רבדים חדשים ולמצוא אמת גדולה יותר, כך גם בקומיקס. אתה יכול לקרוא אותו ופשוט ליהנות ממנו, אבל אתה גם יכול להתעמק ולמצוא פרשנות חדשה, ומטפורות שונות, והכול נדחס אל תוך העמוד בפורמט של סיפור ויזואלי".
"מגילת אסתר הכי מתאימה לפורמט הזה, מבין ספרי התנ"ך היא הכי שייקספירית. יש לך תככים בתוך הארמון, יש ניסיון התנקשות שהוא כמעט תעלומת רצח. וזו גם קומדיה שחורה מאוד – היהודים מקבלים רשות להרוג אלפי אנשים, ואז הם שוקלים את המצב ואומרים, יודע מה, לא הרגנו מספיק, אז הם מקבלים רשות להרוג עוד"
בשנים האחרונות החליט גורפינקל ליצור חיבור ישיר בין השורשים היהודיים שלו לעיסוק שלו בקומיקס, וב־2019 הוא שיתף פעולה עם הוצאת קורן בפרסום "הגדה של פסח: הסיפור המצויר" (בתרגום הרב יוני לביא) שהחייתה את סיפור יציאת מצרים באיורים צבעוניים. לקראת פורים השנה, הוא פרסם יצירה יהודית נוספת: ספר קומיקס של מגילת אסתר. הספר מסודר כך שבכל פעם מול עמוד אחד שמציג את הטקסט של המגילה, יש עמוד קומיקס צבעוני שמקים אותה לתחייה בסגנון שמזכיר קצת אנימציית דיסני. אסתר דומה לנסיכה יפהפייה מהסרטים, אחשוורוש מצויר כאדם מגושם, חלמן וקצת פחדן, מרדכי הוא היהודי הזקן והחכם שעוזר לאסתר לממש את הייעוד הגדול שלה, והמן הוא בריון אנטישמי מגודל, קומפלט עם שפמפם שחור קטן שמזכיר במכוון תקופות אפלות אחרות.
"המטרה בהפיכת ספרים יהודיים לרומנים גרפיים היא שהם יהיו אלגוריה שמתאימה לזמן שלנו", מסביר גורפינקל. "להראות כמה הם רלוונטיים גם היום. וחלק מהעניין הוא לנסות לקחת את הפסוקים כמו שהם ולשזור אותם בתוך הציורים. באלפיים השנה האחרונות, למדו את הספרים בדרך כלל במסגרת הישיבה או הכיתה, עכשיו אנחנו מנסים לקחת את כל הידע העצום הזה ולחבר אותו למדיום שאפשר לקחת הביתה.
"כבר הוכח סטטיסטית שפסח הוא החג שהכי הרבה יהודים חוגגים, והסיבה לדעתי היא שהוא נכנס לבית שלך, במקום שאתה מרגיש בנוח, שאתה יכול להיות עצמך. זה כמו תיאטרון. אתה מספר סיפור ואוכל סעודה וכל אחד יכול לעצב את זה איך שהוא רוצה בלי להרגיש לא בסדר. גם אם אתה לא יודע את התפילות, או לא יודע איך להתעטף בטלית או לא מצליח להתחבר לכל הצד הפורמלי של הדת – זה בשבילך.
"הרומן הגרפי הזה הוא אולי הדבר הכי קרוב להחזרת המילים לדמויות שאמרו אותן. נגיד כשמרדכי אומר לאסתר 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?', אתה מנסה לדמיין את זה בראש אבל זה קצת מטושטש, נכון? אנחנו הופכים את זה למוחשי. אנחנו מנסים לקחת את כל התוכן הזה שהצטבר במשך כל כך הרבה שנים ולהפוך אותו לבועות טקסט של דיאלוג.
"מגילת אסתר אולי הכי מתאימה לפורמט הזה כי לדעתי מבין ספרי התנ"ך היא הכי שייקספירית. יש לך תככים בתוך הארמון, יש ניסיון התנקשות שהוא כמעט תעלומת רצח. וזו גם קומדיה שחורה מאוד – היהודים מקבלים רשות להרוג אלפי אנשים, ואז הם שוקלים את המצב ואומרים, יודע מה, לא הרגנו מספיק, אז הם מקבלים רשות להרוג עוד. לכן, אגב, כשניגשתי למגילה ניסיתי לאזן בין הסיפור הזה לבין העובדה שבסוף, ברור שהספר יגיע גם לידיים של ילדים. ניסינו לעשות את הקומיקס כמה שיותר מציאותי, אבל גם היינו מוכרחים לאזן אותו בהתאם לקהל שלא בטוח שיתאים לו לראות הרבה דם או אלימות. לכן סגנון הציור נבחר מאוד בקפידה, רצינו שזה ייראה קצת כמו סיפור דיסני".
בשנים האחרונות גורפינקל (55) תר את ארה"ב לאורכה ולרוחבה ומעביר הרצאות, שיעורים וסדנאות על סיפורים, קומיקס ויהדות (התשובה האוטומטית לשאלה היכן הוא מתגורר היא "מושב בטיסה של 'יונייטד'"). במקביל, הוא גם מפעיל חברת תוכן שמייצרת איורים וקומיקס עבור שלל חברות וארגונים, כולל מיקרוסופט. אך כיאה לאדם שקשור כל כך לגיבורי־על, גם לו יש צד פחות מוכר ואולי לא פחות משפיע ברזומה שלו: הוא מהאבות המייסדים של מוזיקת הא־קפלה היהודית.
"הייתי באטמן בימים, ו'ביטחון' בלילות", הוא מכריז. עבור מי שלא מכיר, "ביטחון", או Beat’achon, הייתה להקת הא־קפלה היהודית הראשונה שפרסמה אלבום מקצועי, הפכה במהירות להצלחה מסחררת בקהילה היהודית־אמריקנית, הולידה דורות של להקות שהפיקו מוזיקה יהודית ווקאלית ונחרטה בזיכרון הקולקטיבי של יהודי התפוצות דוברי האנגלית. הלהקה הוקמה באפר־וסט סייד של ניו־יורק, בשנת 1991 – ממש כשגורפינקל החל לעבוד כקומיקסאי מקצועי.
"היינו שישה יוצאי המערב התיכון שהושתלו בניו־יורק", הוא מספר. "כולנו גדלנו על מסורת של שירת הרמוניה, במיוחד סביב שולחן שבת. בגדול, ההורים שלנו היו היפים. אהבנו את החיפושיות, את סיימון וגרפונקל ואת הביץ' בויז, כל הלהקות הנהדרות האלה של התקופה. אז באופן טבעי, הבאנו את סגנון השירה הזה לשולחן השבת שלנו, ובשלב מסוים החלטנו לנסות להפיק מוזיקה מקורית.
"הבעיה הייתה שחוץ מאחד, אף אחד מאיתנו לא ידע לנגן בכלי נגינה ברמה גבוהה, אבל באותה תקופה מוזיקת א־קפלה קיבלה עדנה בזכות סרט דוקו פופולרי, ומבחינתנו מוזיקה בסגנון הזה כבר הייתה מוכרת מזמירות שבת ותפילות בבית הכנסת, אז החלטנו ללכת בכיוון הזה".
היה לך מושג שאתם עושים משהו כל כך חלוצי?
"כמו עם באטמן, אף פעם לא ישבתי וחשבתי על ההשלכות, כי הייתי שקוע מדי בחוויה. באותה תקופה היינו צריכים להילחם רק כדי לקבל איזושהי הכרה. הסתובבנו בין מפיקי תקליטים וכולם אמרו לנו ש'לא־קווטפלוזה הזה' שלנו אין סיכוי בעולם, אלא אם נוסיף כלי נגינה. למרבה המזל, היו שני אנשים שהאמינו בנו: סטיב ביל, שהפיק את אברהם פריד ושלמה קרליבך; ואברהם רוזנבלום, שהיה המוח מאחורי להקת ישיבת התפוצות. הם לקחו אותנו תחת חסותם והראו לנו איך ליצור מוצר מקצועי. היינו צעירים חצופים שפשוט דבקו במטרה והחליטו ללכת עם זה עד הסוף. אז הפקנו אלבום, והתחלנו להופיע, וכעבור עשר שנים, כבר ממש יכולת לראות את הצמיחה של התחום הזה בשטח".
"זו הייתה תקופה מדהימה. הרבה פעמים אנשים היו פונים אליי בקשר ל'ביטחון' דרך הטלפון שלי בדי־סי קומיקס. ברור שאז עוד לא היו טלפונים ניידים או מסרונים, בקושי היה אימייל. אז גם אחרי שעזבתי את די־סי, הבחור שהחליף אותי כאחראי על באטמן היה מרים אליי טלפון מדי פעם ואומר לי 'אגב, בית כנסת בצפון קרוליינה מחפש להקת א־קפלה לבר מצווה, אז כדאי לך להתקשר'".
להקת הא־קפלה שלו לא רק הצמיחה עשרות להקות פופולריות. ב־2001, ארגן גורפינקל פרויקט בעל חשיבות מיוחדת לעם היושב בציון: Voices for Israel ("קולות למען ישראל"), מיזם מוזיקלי שבו עשרות מוזיקאים יהודים בארה"ב הקליטו אלבום מיוחד שההכנסות שלו נתרמו לנפגעי האינתיפאדה השנייה.
"ביטחון הייתה אמורה להופיע בקליבלנד במוצאי שבת, אבל מיד אחרי ההבדלה נודע לנו שהיה פיגוע התאבדות בירושלים במהלך השבת, עם נפגעים רבים", מספר גורפינקל. "פנינו לרב של בית הכנסת ושאלנו אם מתאים שנופיע למרות מה שקרה, והוא ענה בהחלט – שהכי חשוב להתאחד דווקא בימים כאלו. בסוף ההופעה, החלטנו לשיר את 'התקווה' יחד, וכל הקהל הצטרף. וזה הוביל אותי – יחד עם המוזיקאי Yehuda! וכמובן גם שאר השותפים, כי ממש לא עשיתי את זה לבד – לחשוב שבתור אמנים חייבת להיות לנו דרך לסייע לישראל מרחוק. המטרה הראשונית שלנו הייתה לארגן פרויקט עם 18 אמנים, אתה יודע, ח"י, אבל עוד ועוד שמעו עליו ורצו להצטרף. אני חושב שעצרנו כשהגענו ל־72".
האלבום הפך להצלחה גדולה בקהילה היהודית, במיוחד שיר הדגל שלו – "חזק עמנו", שהיה סוג של We are the World ואיחד את כל האמנים לרצועה אחת. "אנשים פשוט אמרו 'תגידו לנו לאן ללכת, איפה אנחנו צריכים להיות'. האמנים הכי גדולים של אותה תקופה הגיעו. אף אחד לא רצה כסף, לא הייתה טיפת אגו. זה היה מדהים. במשך שבוע, כמעט 24 שעות ביממה, הפקנו מוזיקה. אנשים היו נכנסים להקליט, היינו ישנים שעתיים על הספה, קמים ומכניסים את הלהקה הבאה. זה היה ג'אם סשן אחד ארוך, שילוב אקלקטי של מוזיקאים יהודים מדהימים שמנגנים ושרים, וכיוון שמספר המשתתפים הלך ותפח, הפכנו את זה לאלבום כפול וכללנו שירים ישראליים בביצועים של אמנים שונים".
בסוף, גורפינקל מספר שהחיבור לנפגעי טרור הפך לאישי יותר ממה שתוכנן במקור. "חשבתי לעצמי שבין כל הנרצחים באינתיפאדה ודאי נספו גם הרבה אנשים מוכשרים שלעולם לא נזכה לראות את היצירות שלהם. יום אחד האזנתי לרדיו ושמעתי ריאיון עם אביה של נערה בשם מלכי רוט, שנרצחה בפיגוע התאבדות בפיצה סבארו בירושלים, והוא הזכיר שהיא הספיקה לכתוב שיר לפני מותה".
ההתרגשות ניכרת אצל גורפינקל כשהוא מספר, על סף דמעות: "יצרתי קשר עם האבא וביקשתי לקבל את המילים לשיר, והקלטנו אותו כדואט של אמן אמריקני ואמן ישראלי. ומה שהכי מדהים וקורע לב בסיפור זה המילים של השיר: 'לכל יהודי יש חלק לעולם הבא'".
במקביל לעבודה על האלבום ולהפקת אלבום המשך שבו הופיעו נשים יהודיות, גורפינקל הקים להקה חדשה – "קול זמרה" – שהתמקדה בהופעות באירועים ושמחות וממשיכה להופיע עד היום עם זמרים משתנים. הוא גם הקים להקה קומית בשם "שמחה וגורפינקל" עם המוזיקאי היהודי שון אלטמן; ובימים אלו הוא זומם לעבד ספרי תנ"ך נוספים לקומיקס. ואיכשהו עולה התחושה שגם זה רק קצה הקרחון של הפעילות שלו.
"אנחנו כבר מדברים יותר משישה קילומטר", הוא מציין מפסגת ההליכון שלו לקראת סוף הריאיון. אולי המטאפורה באמת קצת קלישאתית, אבל אין ספק שהיא קולעת ליהודי שלא מפסיק לזוז לרגע.
"אף אחד מהלהקה (Beat’achon) לא ידע לנגן ברמה גבוהה, אבל באותה תקופה מוזיקת א-קפלה קיבלה עדנה, ומבחינתנו מוזיקה בסגנון הזה כבר הייתה מוכרת מזמירות שבת ותפילות בבית הכנסת, אז החלטנו ללכת בכיוון הזה"
"מגילת אסתר הכי מתאימה לקומיקס. יש תככים בארמון, יש ניסיון התנקשות שהוא כמעט תעלומת רצח. וזו גם קומדיה שחורה – היהודים מקבלים רשות להרוג אלפים, ואז הם שוקלים את המצב ואומרים, יודע מה, לא הרגנו מספיק"
