אנחנו חיים בעידן המולטי. כולם רוצים גם וגם וגם. כל רופאה היא משוררת, כל כוכב טיקטוק הוא שף וכל גן אירועים הוא גם מסעדה. אז אחרי ש"בית מלצ'ט" בתל־מונד פתחו את "קפה מלצ'ט" בשעות הבוקר וראו כי טוב, החליטו להרחיב שם את שעות הפעילות גם לערב ולמתג את המקום כאחות הבוגרת של בית הקפה, המעוטר בשם האריסטוקרטי "מרי אנג'לה". המסעדה אכן נראית כמו שלוחה של גן אירועים – כלומר כניסה מעוצבת טבולה בירק, שמובילה אל חצר רחבת ידיים ובמרכזה בית זכוכית סגור שמכניס את כל החוץ המהמם פנימה. מצד שני, גם התאורה והריהוט הם קצת של אולם שמחות. התפריט (שכרגע פועל בהרצה) מודפס מדי יום על דף נייר בפונט מנוקד, שמנסה לשוות לו מראה היפסטרי־מתחכם.
פתחנו עם כמה צלוחיות מזטים שונים, כולן היו לא רעות בכלל. הפולנטה הייתה סמיכה, עשירה וסיבית וניכר שהוכנה מזן מתוק במיוחד, היא לוותה בפקורינו מגוררת שהתמוססה אל תוכה ובגבעולי אספרגוס חלוטים. גם החצילים השרופים בפסטו־כוסברה, שום ויוגורט כבשים היו הברקה ואילו קוביות הסלק בדבש תמרים שהוגשו לצד פירורי גבינה כחולה ואגוזי מלך היו הטאפאס הכי פחות מוצלח.
המשכנו לראשונות עם סביצ'ה, מיש־מש של קוביות מוסר ים, אננס, צ'ילי, כוסברה ושקדים קלויים ששודכו כראוי. היופי בסביצ'ה מוצלח הוא האגביות והקלילות שבה נדמה כאילו כל המרכיבים חוברו להם יחדיו, כאשר בפועל להתיך מרקמים וטעמים שונים לכדי מנה קוהרנטית זה עניין מורכב ביותר (וד"ש מסלט הירקות שטעמנו לאחרונה בבית חב"ד שמיקומו שמור במערכת וכלל מלפפון, עגבנייה, אבוקדו ומנגו!). בכל מקרה, הסביצ'ה סבל מבעיה אחרת והיא שליכטת גבינת השמנת שלצידה. לעולם לא אבין את הקשר שבין דגים לחלב ואין ספק שהספרדים עלו פה על משהו.
הלאה. סלט העלים עם גבינת הבושה היה סטנדרטי למדי (חסות ואנדיב פינת תותים ואפרסמון) ברוטב סטנדרטי למדי (ויניגרט דבש פינת חרדל דיז'ון) ואילו מנת הכרוב עלתה על כולנה – הוא הגיע כתלולית מרשימה שהורכבה משכבות־שכבות של עלי כרוב שנצלו בחמאה וניגר מהם רוטב טבעי ומענג. פקאנים ועלי טימין שפוזרו בנונשלנט הקפיצו את המופע ואילו הקרם פרש נתן קונטרה בעל גוון צונן ומאזן.
העיקריות היו טובות אף הן: הלכנו על לברק שלם, לא לבעלי לב חלש, לסובלים ממראות גרפיים ומהוצאת עצמות. אך אם שרדתם הרי שתיהנו מדג בשרני, עסיסי ומעודן בניחוח לימוני מוקף בכל טוב – שרי צלויות נוטפות עסיס, תפודים קרועים, בצלים רכים ושיני שום נימוחות. פסטת הבוסיאטה (פסטה קצרה ומגולגלת, מעין ביסלי עבה שמתחו אותו) הוגשה אל דנטה כמצופה ושחתה ברוטב שמנת, חמאה, יין לבן, פטריות יער ואספרגוס, שהלמה אותו מאוד.
או אז הגענו לקינוח. האפשרויות שעמדו בפנינו היו פנקוטה, תותים עם מסקרפונה, עוגת גבינה או מוס שוקולד עם דובדבני אמרנה. פחות התחשק לנו מיצב רוטט אז דילגנו על הפנקוטה ואחרי בירור קצר התגלה כי התותים אזלו. בלית ברירה הלכנו על שתי האחרונות. עוגת הגבינה הייתה מאכזבת – הגבינה הייתה דחוסה ותחתית פירורי הבצק לא הייתה טרייה דיה, כך שעברנו אל מנת המוס שהוגשה בינתיים לשולחן. היא נראתה מרשימה ומבטיחה: הר שוקולד אוורירי ומעליו שברי קפה, אגוזי לוז ודיסקים משוקולד. אלא שביס חמצמץ אחד הבהיר מיד כי משהו פה לא תקין וגרם לנו להחזיר את המנה (וכמה שאנחנו שונאים לעשות זאת). מבאס בהחלט. המלצר הוריד כמובן את המנה מהחשבון וניסה להציע קינוח חלופי, אך לנוכח האפשרויות ויתרנו ונותרנו עם הטעם החמוץ בפה.
ובכל זאת, פאשלות קורות, ודאי בתקופת הרצה, ולא צריך לשפוט מסעדה על סמך קינוח פגום (או שניים). למרי אנג'לה יש מטבח עם פוטנציאל, מיקום נוח וגב שיאפשר לה לרוץ במקצה של המרחקים הארוכים. כל מה שצריך זה לעבור קודם את מקצה השיפורים.
