לרגל חג הסיגד שצוין ביום רביעי, החלטנו לשים השבוע את פעמינו אל מסעדה אתיופית. מסעדות אתיופיות רבות מגישות תפריט על טהרת הצמחונות ובאופן כללי, בגלל הרקע המסורתי של העדה, רובן הגדול גם כשרות. אבל אנחנו ביקשנו לטעום גם תבשילי בשר, אז בחרנו ב"באלינג'רה" ("ביחד" באמהרית), ששוכנת בפאתי שוק הכרמל, בשכונת כרם התימנים שנותרה אי פסטורלי ורגוע בלב הכרך הסואן.
הגענו בשעת צהריים. הרחוב הקסום עם הבניינים הנמוכים והצבעוניים משתלב היטב עם אווירת הרוגע של המסעדה. איורי קיר אפריקניים, אמנות אתיופית וספסלי ישיבה מסורתיים קיבלו את פנינו, אבל מזג האוויר הנעים (נובמבר ישראלי, אתה מושלם) קרץ לנו לשבת בחוץ על גזעי עץ מרופדים בכריות עגולות ודקות.
מדובר במקום קטן עם תפריט מצומצם יחסית. כדי לחוות כמה שיותר, הלכנו על ארוחת טעימות זוגית שכוללת שני סוגי בשר לבחירה, ארבע תוספות צמחוניות וסלט קטן.
בניגוד לתדמית הקולינרית הדלה של מדינות אפריקה, המטבח האתיופי משופע תבשילים מגוונים ובטעמים עשירים. הבסיס לכל ארוחה אתיופית הוא כמובן האנג'רה – לחם עגול ושטוח, עם מרקם שנע בין לחוח תימני לקרפ צרפתי עבה. הצליאקים ישמחו לשמוע שהוא נטול גלוטן ועשוי מקמח טף מותסס.
בדומה לצלחת הטאלי ההודית, גם האנג'רה מוגשת כשהיא מלווה במבחר תבשילים, רק שכאן היא משמשת מצע, לא רק מטאפורי, אלא ממש כמעין מגש טבעי ואכיל שהם מונחים עליו. לצידו מגיעה גם צלחת עם חתיכות אנג'רה מגולגלות שמחליפות סכו"ם ובעזרתן אמורים "לאסוף" את האוכל, קצת כמו ניגוב חומוס רק עם יותר תוכן ביד. אל דאגה, למתקשים מספקים כאן גם סכין ומזלג, אם כי אין כמו השילוב בין החמיצות העדינה של הבצק לתבשיל החריף שבצלחת. האנג'רה הייתה בהירה ונימוחה, מה שמעיד על איכות הטף, שנטחן היטב כדי שהיא תהיה קלה לעיכול.
למנת העוף בחרנו ב"דורו וואט", אחד המאכלים האתיופיים המפורסמים ביותר (אגב, בעבר היה נהוג שאישה שזה עתה התארסה תבשל סיר שלם שלו למשפחה של בעלה לעתיד כסוג של מבחן קבלה). מדובר בתבשיל של שוקי עוף עם ביצה קשה שמבושל ברוטב ברברה (Berbere), תערובת ארומטית פיקנטית שמבוססת על פלפל אתיופי אדום חריף. הוא היה עשיר ועמוק, עם חריפות מושכת שרק גורמת לך לרצות לאכול עוד ועוד. למנת הבשר בחרנו "סיגה וואט", הגרסה הלא־חריפה של קוביות בשר בקר עם בצל ושום שנספגו היטב באנג'רה.
רצינו לטעם בירה אתיופית אבל למרבה האכזבה הבירה מהחבית הייתה אירופית, כך שנאלצנו להסתפק בבקבוק "בירה חבשה" המרה־מתוקה (בינונית), שאף היא מיוצרת בהולנד. מהרגעים המבאסים של הגלובליזציה.
בתוספות נכללו חומוס אתיופי שהיה כתום (וחריף) בזכות התבלינים ומרקמו היה דליל בהרבה מהחומוס הישראלי, מאחר שהוא מיוצר מגרגירי חומוס שונים מהנהוג אצלנו וגם נטחן לאבקה עוד לפני שלב הוספת הנוזלים. הסלט היה ערמת חסה, עגבניות, בצל ועשבי תיבול טריים ורעננים עד מאוד. הייתי בטוחה שמדובר באדפטציה מקומית, אבל המלצרית הסבירה (כמו לאורך כל הארוחה, בסבלנות וידענות) שהוא פופולרי גם באפריקה. שני תבשילים מוכרים ומצוינים היו הקיק וואט (עדשים כתומות) וקיק אליצ'ה (אפונה ירוקה), מעין ממרח פירה עשיר בטעמים ונוח לניגוב. ובנוסף גם השתלב לו תבשיל גזר, תפוחי אדמה וכרוב שהיה חביב ו"אשכנזי" יחסית בהוויתו. זוכרים את מגש האנג'רה? אז אין כמו לסיים את הארוחה בלחם ספוג בשלל רטבים.
מכיוון שאין פה קינוחים, סיימנו עם שתיית קפה. אתיופיה היא מולדת הקפה, והתרבות שם כוללת מסורות רבות של טקסי קפה ארוכים, שנחשבים זמן בילוי עם חברים ומשפחה. הקפה היה שחור וחזק (נו מה) והתה הזכיר לנו מסאלה טרי, עם פרוסות ג'ינג'ר טרי. שניהם הוגשו על חשבון הבית.
באלינג'רה מייצגת באופן מושלם את המטבח האתיופי – נדמית מבחוץ כמסעדת פועלים פשוטה וצנועה אך טומנת בחובה עושר טעמים שיפתיע לטובה את החך המערבי, הכנסת אורחים מושלמת וטוויסט חריף, מרענן וכיפי.
