במוטו שבחר חורי לספרו, הוא מצטט את פוקנר: "העבר לעולם לא מת. הוא אפילו לא עבר". עברו של יונתן מוכיח לו היטב כי הוא לא עבר מעולם, אך הוא גם שואב אותו אל תוך חקירה בלתי מתפשרת של הסודות שקיווה לשכוח. אלה מעמתים אותו גם עם האב שהפך להיות, עם בן הזוג שלא היה, עם האדם שהוא מחליט להיות בניגוד לכל חוש הישרדות פנימי שנטוע בו, בנו. הוא פותח תיבה אחרי תיבה בהתבגרות פנדורית ומכאיבה, ומאלץ גם את הקורא להישיר מבט אל ההשתקפות הבלתי נמנעת שהעלילה תובעת.
הקריאה ב"קראו לי אושר" אינה מפנקת. היא מורכבת, לרגעים מטרגרת, שוב ושוב מזמינה חשבון נפש, אך לצד כל אלה היא מתגמלת מאוד. את הזרימה העגולה והשלמה בין הדמויות של חורי מעכבת דמות קבצן שנכנסת לחייו באופן הרבה פחות הרמוני וברור משאר החלקים בעלילה. הוא מקבל את השם "אדם", וצץ באופן מתוזמן כמעט בכל פעם שהכתיבה הנוגעת של חורי מגיעה לישורת עלילתית כזו או אחרת. בפשטות הקבצנית של חיי אדם מקופלת כל המהות שקיווה יונתן למצוא בעצמו כנער מתבגר. כל המהות שאנו מקווים להעניק לילדינו, שאנו מקווים שהם מקבלים בשעות אינסוף שהם מבלים בכיתה.
השם הכמעט רשלני בסמליותו, אדם, הוא תמצית התפילות ופסגת התקוות שלנו כהורים כשאנו משלחים את ילדינו ללימודים כל בוקר: שרק יישאר אדם. שרק ינהגו בו כאדם. השכחה הקולקטיבית שאנו גוזרים על עצמנו במעבר מנערות להורות מאפשרת לנו לחלום על ילדים נטולי חוויות חיים דומות לאלו שהותרנו בעבר, וחורי מסרב לתת יד להשתקה, תובע חשבון נפש, אבל גם מאפשר מחילה.
חורי המשורר היה אחד מהזוכים הראשונים בפרס רעיית הנשיא לשירה עברית ע"ש גרדנר סימון, המוענק לזכרה של נחמה ריבלין ז"ל. המעבר שעשה משירה לפרוזה אינו מתאמץ. יש לשירתו נוכחות ברורה בין המילים, שטוענת כל מילה במשמעות מרובדת. במפגש שעליו עמל יונתן במשך העלילה הוא מסביר לאושר, חברו לספסל הלימודים, למה כל כך התעקש למצוא אותו אחרי כל השנים. "אולי רציתי לראות אותך כדי לבדוק אם אפשר, אם לא מאוחד מדי, להיות אנושי". לא מאוחר מדי, מוכיח חורי, ומותיר עם הקריאה בספרו הראשון גם תפילת הורה, תפילת מחנך, תפילת אדם.
