תוכנית הטלוויזיה המצוינת "אנחנו על המפית" צוללת מדי פרק אל מסעדה אחרת ברחבי העולם, מביאה את סיפורה של השף הישראלי שהקים אותה ובעיקר את הטעמים שעולים מהמטבח שלה. מאז הקורונה התוכנית עברה להתמקד במסעדות בארץ, ובעונה האחרונה שלה היא הכירה לצופים את דמותו יוצאת הדופן של אפרים גרינבלט.
גרינבלט, צעיר חרדי מניו־יורק שעלה לארץ, התחיל לבשל בירה בבית ומאז פתח מבשלת בוטיק בתלפיות, את הבר "האטצ'" בשוק מחנה יהודה ולבסוף גם מסעדה שמתמחה בכל מה שאמריקני ושמנוני. בניגוד לתדמית שיש למזון מהיר, גרינבלט ערך למנות שלו מקצה שיפורים משמעותי – מצד אחד חומרי הגלם מוקפדים ותהליכי הבישול נלקחו מהמטבח העילי דוגמת סו־וויד או בישול ארוך, מצד שני ההגשה שלהן נטולת פאתוס ומדברת את היומיום.
מאז שצפיתי באותו הפרק ידעתי דבר אחד: יום יבוא ואטעם ממרק העוף עם הקובלעך (קניידל ענק ממולא בעוף וירקות) המפורסם שהמציא. החורף שהתחיל בשבוע שעבר נדמה כמו ההזדמנות המושלמת וכך מצאתי את עצמי בצהרי יום ראשון במרכז המסחרי האפרורי והמנומנם של שכונת רמת אשכול. מכל עבר נשמעה אנגלית במבטא כבד, כולל המלצרית ועובדי המטבח, ולרגע הרגשנו במנהטן. כלומר בברוקלין.
המקום עצמו מעוצב כמו דיינר עם דלפק מעוגל ופונט רטרואי אבל החלל הפנימי קטן מאוד וכל הישיבה היא למעשה בחוץ. מיד הזמנו את המרק אך אבוי, מאחר שנדרשות כמה שעות טובות לבשלו ואנו בתחילת השבוע, הוא עדיין לא היה מוכן. מצד אחד התבאסנו עמוקות, לא נכחש. מצד שני – מטבח שיודע לתת כבוד לזמני הבישול של המנות שלו זו בהחלט נקודת זכות. המשכנו לשאר התפריט שהיה הכלאה בין מזללה אמריקנית לדֶלי יהודי.
התחלנו באלכוהול. אל הבירה הגענו עם ציפיות גבוהות, כיאה לאירוע שהתחיל את מפעלות גרינבלט בע"מ, והיא אכן לא הכזיבה. הלכנו על "ברייטנס" פאסיפיק אייל והיא הפתיעה אותנו בקלילות וברעננות הנדירים שלה. בירה טעימה וכיפית. לא פחות מעולה ממנה היה ה"פרוזה" – משקה קפוא שמשלב בין 75% יין לבן ל־25% מחית פרי (תות או פסיפלורה או שניהם). בחרנו בתות והוא היה נפלא, מתקתק במידה וכל מה שאתם חולמים עליו כשאתם מדמיינים ברד למבוגרים.
המשכנו עם האוכל. אני עם כריך "קצת מוגזם" שאכן היה עצום ממדים (בכל זאת, אמריקנים) ברמה שהקשתה לאחוז בו בשלמותו. הוא הורכב מ־(קחו נשימה): פרוסות של הודו קונפי, ביצת עין, סמאש פוטטו, בצל מוחמץ, ריבת דובדבנים ורוטב ראנצ' – תחומים בין שתי פרוסות לחם שיפון צרוב קלות, הלחם היחיד שלגיטימי להזמין בדלי. כל המרכיבים התכנסו יחד לביס מאזן ושלם שגם חיבר אותנו לטעמי חג ההודיה שמעבר לפינה. מצד ימין ליווה את הכריך סלט קולסלואו (קצת מיונזי מדי) ומן העבר השני ארבע לאטקעס שמנמנות.
האלפא הלך על הקלאסיקה של "בריסקט בטעם של פעם (בערך)" עם נתחי חזה בקר שבושלו בבישול איטי, קולסלאו ואיולי חזרת מוגש על חלה.
בנוסף דגמנו גם שניים מנשנושי הדגל של המקום. הכנפיים נמכרות במכפלות של 12, 30 ו־90 (!!) ולנוכח תדהמתנו, המלצרית התוודתה כי יש כאלו שגם מזמינים 200 יחידות. כן, כן. לישראלים קצת קשה עם החלק הזה של העוף, שכן הם סובלים מתדמית של בשר נחות, התחתית של הברביקיו, שלא לדבר על הבלגן שכרוך בפירוקן ובלעיסתן. אנחנו בחרנו ברוטב צ'יפוטלה־מייפל, שהיה מעניין אבל לא מפיל באופן כללי.
לעומת זאת, הפופרס, הגרסה האמריקנית לשניצלונים, היו שווים כל אצבע דביקה ומלוכלכת. חתיכות בגודל של נגיסי עוף שעברו טיגון בטמפורה ואז שחו ברוטב בפאלו ונשלחו לבישול חוזר עד לקרמול. התוצאה? גן עדן של מתיקות וחריפות, כשכל צד לוקח את הטעם שלו לקצה.
"שמאלץ" שוכנת כאמור במיקום לא מאוד אטרקטיבי. הבחירה בשכונה פריפריאלית בלב ליבה של אוכלוסיה אנגלוסכסית ברורה ומובנת, ואין ספק שהאמריקנים מצביעים ברגליים ומתענגים על אוכל־געגועים וחברה טובה. אבל אם אתם חובבי הרפתקאות קולינריות או סתם בא לכם לטעום קצת אמריקנה מתובלת בידיישקייט מודרני, כדאי לכם לעשות את המאמץ ולהגיע עד לצפון העיר. לא תתאכזבו.
