תכולת הספרייה: הספרייה שלי מחולקת לשניים: ספרי קודש בסלון, ספרי חול בחדר השינה. היא כוללת הרבה מאוד ביוגרפיות, רבות מהן על דמויות תורניות משפיעות, אבל גם על מנהיגים ומנהיגות בכלל. גם הביוגרפיות על גדולי ישראל, שנכתבות בצורה לא ביקורתית, מלמדות על תפיסת עולם ומספרות סיפור של תקופה. מדף נוסף שמתרחב עוד ועוד הוא מדף ספרי ההדסטארט. אני תומכת סדרתית בהוצאות עצמיות. מרגישה שמדובר במרד חשוב ובהרחבת שורות משמחת.
מדף קרוב ללב: המדף הקרוב לליבי הוא סט גמרות השוטנשטיין שלי. עד לא מזמן הספרייה בסלון הייתה סגורה בפניי. כילדה וכנערה חרדית ב"בית יעקב" למדתי הרבה על אהבת תורה, אבל הלימוד עצמו התמצה בתורה שבכתב ובהלכות פסוקות. אני לומדת גמרא במהדורת שוטנשטיין, המביאה לצד צורת הדף המקורית גם תרגום בעברית והערות פרשניות. התרגום מנגיש את הגמרא לכל מי ששערי הארמית סוגרים בפניו את בית המדרש, ומאפשר לי ולרבות ולרבים אחרים לגשת לתורה המונחת בקרן זווית. כל זאת לצד ההבנה שכל תרגום הוא פרשנות, ועדיף תמיד ללמוד מהמקור.
שיטת מיון: ספרי החול מסודרים לפי צבעים. זה קרה בהחלטה של רגע, שהייתה נראית לי משעשעת וסוג של שיטוח היררכיה בין תרבות גבוהה ונמוכה. בפועל היא התבררה כהחלטה אומללה למדי. המדפים נראים משגע, אבל אין דרך הגיונית למצוא ספר מסוים או לדעת על קיומו. מצד שני הבחנתי פתאום שהצבע האדום שולט, ואני ממש סקרנית לדעת אם מדובר בצבע פופולרי במיוחד לרומנים, או שכריכה אדומה מנבאת סוג מסוים של ספרים שאני נמשכת אליהם.
מסכת ברכות
המסכת הפותחת, שהייתה בשבילי כמו חלון ראווה לתלמוד כולו. יש בה מידה גדושה של אגדתות, המחלוקות בה ממוננות ומפויסות יותר, והיא נוצרת זיכרון גם כשחשבנו ששכחנו. באופן סמלי היא נפתחת בשאלה "מאימתי". אחרי שתיקת כתיבה ארוכה מאוד, העידן היהודי החדש נפתח בשאלה ומחלוקת ומזכיר לנו לא להניח שום דבר. תמיד לשאול, תמיד לתהות.
אשה יקרה
יהונתן גפן / דביר / 1999
קראתי אותו בתקופת האבל הארוכה על אימא זיכרונה לברכה. הייתי במסע אידיאליזציה לדמותה וחיפשתי עוד ועוד שותפים אליו. הספר הזה היה ההפך מכל מה שחשבתי שאני מחפשת. הוא הציג את ההורות השבירה, הלא מתפקדת, זו שבוגדת בתפקידה החשוב ביותר – ויתור על העצמי והקדשת החיים האישיים לדור הבא. בקריאה שלו ראיתי את אמא שלי אחרת, ויכולתי בפעם הראשונה לחשוב כך גם על ההורות שלי כלפי ילדיי. שחררתי אותה מהחובות ובעיקר מההאדרה חסרת הפרופורציה.
לב מתעורר
גיל הראבן / אחוזת בית / 2010
ספר שמלווה אותי שנים רבות, ושנותן מבט אחר על האיבר שכל כך הרבה מיוחס לו – הלב. לא יכולתי שלא להזדהות עד כדי בעתה עם קורות המשפחה, אף שהבחירות שלהם שונות משלי.
בית הדין של אבא
יצחק בשביס־זינגר / מיידיש: בלהה רובינשטיין / ספרית פועלים, 2011
אני קרובה מאוד לתרבות היידית ההולכת ונכחדת. נכון יותר, אני שוהה בקבוצה המשמעותית ביותר שמשמרת אותה – הקהילה החסידית. בעבורי, קריאה בספריו של בשביס־זינגר היא כמו ריח ישן משכר. בהיותו ממוארי במהותו, הספר הזה מוסיף לקסם ולהתרפקות גם מראה שמשקפת קצת פחות אידיליה. הוא גרם לי לצחוק הרבה פעמים, אבל גם לימד אותי המון על מבנה הקהילה היהודית, על חלוקת הרשויות ועל כך שבסופו של דבר החוק נקבע מלמטה – בעלי הדין שמגיעים לבית הדין, והרב ששומע אותם. ממש כמו היידיש, גם להלכה יש חיים משל עצמה.
