אחד הז'אנרים הטלוויזיוניים שנמצאים בפריחה כיום הוא זה ששם במרכזו קבוצה בעלת שוני כזה או אחר או מיעוט כלשהו על מנת שנכיר אותם יותר מקרוב. במשבצת הזאת ניתן למנות בשנים האחרונות את "סליחה על השאלה", "יוצאים מהכלל" ו"ללא גבולות", כך שתוכנית נוספת שנכנסת לרחבה הזאת כבר צריכה ממש להיעזר בתנועות מרפקים כדי לפלס את דרכה בזירה הצפופה. לטובתה של "טאבו" (כאן 11), התוכנית החדשה בז'אנר, משחקת העובדה שהיא הראשונה להשתמש בהומור כשהיא מבקשת לשאול האם ניתן לצחוק על קבוצות שהשיח ובפרט הצחוק סביבן מוגדרים כטאבו, והשאלה הזאת לבדה מספיקה בהחלט כדי ליצור סקרנות ראשונית.
במסגרת התוכנית, שמבוססת על פורמט בלגי, בכל פרק יוצא חנוך דאום לחופשה עם ארבעה אנשים, ששייכים לאותה קבוצת ייחוס, ומשוחח איתם. בין לבין, שזורים גם קטעי סטנדאפ של דאום על הנושא המשותף של חברי הקבוצה.
הפורמט נשמע מצוין ודאום הוא ליהוק נהדר לתוכנית. עם זאת, הצפייה בפרק הראשון, שעסק באנשים שמנים, הולידה תחושה מעט מבלבלת. המשתתפים שנבחרו לפרקים בהחלט מרגשים ונוגעים ללב, דאום מצליח לנוע בשיחות איתם בין רגישות וכאב לבין פאנצ'ים מוצלחים כולל רגע הלם של "הוא לא אמר את זה עכשיו!". ולמרות זאת, התחושה שעלתה מצפייה בפרק הייתה קצת סתמית והגיעה עם התהייה – ממתי שמנים הם נושא שלא מדברים עליו? איזה טאבו נפרץ כאן בדיוק? הרי עד לפני עשור או שניים, שמנים היו חומר לגיטימי לגמרי במופעי סטנדאפ והרצון להימנע ממנו כיום הוא העדפה חברתית די טרייה.
כדי לעסוק בטאבו יש צורך – ובכן – בטאבו. כזה שבאמת לא צוחקים וגם לא צחקו עליו בעבר. כזה שניתן לסכם במילה או שתיים שעצם אזכורן גורם לגוף להתכווץ מעט ולשפתיים להיקמץ, שרק לא נאמר את המילה הלא נכונה. לכן נושא כמו שמנים שמתגלגל בראש בקלות יחסית, אולי כי כולנו מכירים אדם שמן, הוא בחירה מעט חלשה לפתיחת עונה.
צפייה בפרק נוסף שנשלח לתקשורת חיזקה את הנקודה, כיוון שהוא עבד הרבה יותר טוב. הפרק עסק באלמנים ואלמנות – נושא כאוב שלא זוכה בדרך כלל לפיצוח טלוויזיוני מגוון. אלמנות מקושרת בישראל לא פעם לחללי צה"ל, כך שהסיקור כולל לרוב צילומי תקריב דומעים ושתיקות ארוכות על רקע תמונה של האדם המת. גם כאשר לא מדובר באדם שנפל במסגרת שירותו הצבאי, הטיפול הטלוויזיוני יהיה לרוב דרמטי ועצוב. מהבחינה הזאת התוכנית לקחה על עצמה אתגר ומנסה לטפל באופן הומוריסטי בנושא נפיץ. הפאנצ'ים אולי מעט זהירים יותר, אבל עובדים נפלא דווקא על רקע החלל הרגשי שבתוכו הם מתקיימים, והתוצאה היא פרק מרתק.
אפשר בהחלט לומר שהתוכנית עומדת במשימה ומצליחה ליצור כמעט שעה מעניינת שלוקחת את עצמה בקלילות, עם רגעי עומק פה ושם. דווקא שאלת ההומור לא עומדת ליותר מדי מבחנים בשני הפרקים. מרגע שהיא בוחרת בנושא מסוים, התוכנית מבהירה שמבחינתה מותר לצחוק עליו וגם המשתתפים ממלאים את חלקם בעסק וצוחקים. האם יגיע רגע שבו דאום יספר בדיחה כלשהי ומשתתף יקום ויאמר לו "אחי, לא מתאים"? שם שאלת הטאבו ההומוריסטית תעמוד באמת למבחן.
טאבו, כאן 11
