מדף קרוב ללב: כולם היו ספריי, והם פזורים ברחבי המדפים וחדרי לבי. בוחרת לפי תקופות – פעם היסטוריה, פעם קלאסיקה, לפעמים עיון ולפעמים ספרות קלילה יותר. אבל אם חייבים לבחור מדף אחד יהיה זה המדף שמשלב הכול: מונחים עליו בין היתר ספרי שלו, קרונזון, נבו, גרוסמן וחובב; מורנטה, קונדרה ואוסטר, הטור השביעי של אלתרמן, ביוגרפיות שונות, ספר צילומים של קיבוץ בית־אלפא וספר שמנציח את חמי, וגם אלבומים והפמוטים שהיו של סבתי, שעליהם הוספנו פמוט כשהקטנה נולדה. אנקדוטה: אני מופיעה על כריכה של ספר, אבל אין לי העתק ממנו.
שיטת מיון: הספרייה עולה על גדותיה. הספרים מונחים בשתי שורות, וגם זה מזמן לא מספיק. חלקם מסודרים לפי נושאים או סופרים, והילדים, שלשמחתי גם מאוד אוהבים לקרוא, מסדרים את שלהם כרצונם. פעמים רבות היא מתבלגנת; הפסקתי להילחם בזה, כי זה סימן שהספרים בשימוש. אגב, בסגרי הקורונה שידרתי מהבית, ליד הספרייה, מה שגרר הרבה דיונים. אנשים ניסו לנתח אלו ספרים יש לי ומה הם אומרים עליי.
על ארבעה ספרים
לאהוב עד מוות
דבורה עומר / יוסף שרברק, 1988
המוכרת התעקשה שאני צעירה מדי, אבל אני התעקשתי יותר. הערצתי את דמותה של זהרה לביטוב. משם עברתי לקריאה כמעט אובססיבית על ציונות והמאבק להקמת המדינה, גם בסיפורת וגם בעיון. בספר הקדשה של דבורה עומר, יוצרת אדירה בעיניי. ובכלל, השבוע האהוב עלי בשנה היה שבוע הספר. היינו נוסעים במיוחד לכיכר לפגוש את הסופרות והסופרים. הם היו סלבס בשבילי.
אלגנטיות
קתלין טסרו / תרגום: גיא עד / כנרת, 2005
ברשותי לא מעט ספרים שנוגעים לעיצוב ואופנה (מקווה שבעתיד הלא רחוק אגשים את התוכנית – והחלום – לכתוב גם אחד), אבל מכולם בחרתי בספר הזה, שהוא שילוב מיוחד ואהוב: סיפור בדיוני על אישה שמגלה את עצמה מחדש דרך הסגנון שלה, בשילוב ספר ישן עם אותו השם שריכז עקרונות יסוד של טעם טוב. הוכחה שאלגנטיות היא לא עניין של גיל או אופנה. על הספר הזה המליץ לי חיים טלר ז"ל מחנות הספרים בבזל, שדמותו וחנותו חסרות יותר ויותר בנוף. זאת הייתה מערת קסם. הייתי נכנסת ונבלעת באורם של הספרים. לשמחתי אנחנו גרים קרוב יחסית לבית אריאלה, ולילדים שלי יש סוג של מערה משלהם.
להיות שם
יז'י קושינסקי / מודן, 1970
שמעתי על הספר הזה בהרצאה שהתגלגלתי אליה במקרה בפקולטה אחרת באוניברסיטה. האזכור הקצר הזה היה תחילתו של מסע מאתגר לאתר אותו, טרום עידן גוגל. הסיפור נשמע אז כמו מדע בדיוני, היום ממש לא. עשרות שנים אחרי ועדיין רלוונטי, ומפחיד.
כל דבר של אפרים קישון ושל ג'יין אוסטן
כל יצירה שלהם, כל פעם מחדש. לסיפורי אפרים קישון נחשפתי כילדה סקרנית, כי כולם אצלנו קראו אותו. אז לא הבנתי את העומק, את הציניות, אבל התאהבתי, וצחקתי. לאחרונה ניסינו להקריא לילדים את הסיפור "הגועל והנפש" ולא הצלחנו, כי בכל פעם התגלגלנו מצחוק מההתחלה. מחכה שהם יגלו את קישון בעצמם. וג'יין אוסטן – כל ספריה הם שילוב של תבונה ורגישות, רומנטיקה ומהפכנות. איך אפשר לבחור אחד?
