לפני שנים, כשעוד היינו סטודנטים תפרנים, היינו חוסכים שקל לשקל כדי לשבת במסעדות הטובות בעיר. אחת מהן, שזכורה לטוב במיוחד, הייתה ראצ'ה. היא הייתה אפופת מסתורין. בפינה קטנה במרכז העיר, סגורה בווילונות כהים ועבים, חשוכה גם באור יום – כל אלה פלוס הריחות שעלו מהמטבח כשעברתי באזור משכו אותי פנימה, ואני משכתי אחריי את אלון. בפנים היה כה יפהפה, כה שמח, כה טעים.
חמש שנים אחרי הפתיחה היו כל מיני עניינים (ככל הנראה ביטחוניים) בירושלים והמסעדה היגרה לתל־אביב. לפני כמה חודשים הם קיבלו תעודת כשרות והחלטנו לחזור לבדוק שוב את הקסם.
הגענו בשבע, באיחור של חצי שעה משעת ההזמנה (ברור שהתקשרנו להודיע שנאחר). הבחור שקיבל אותנו הורה לנו לבחור שולחן אחד מתוך שלושה שהיו לזוג. בחרתי את זה שאִפשר יותר מקום לעגלה וצעדנו לכיוונו. לא היו בו כיסאות, אז עמדנו בזמן שהמלצר המשיך לערוך את השולחנות האחרים במקום להביא לנו כיסאות. בסוף לקחנו לבד מהשולחנות הסמוכים והתיישבנו. הרגשנו קצת כאילו הגענו ראשונים למסיבת יום הולדת משפחתית ואנחנו נאלצים לחכות במבוכה עד שכולם יגיעו והחלל יתמלא.
אמרתי לאלון שעצוב לראות מסעדה כל כך גדולה ויפה וריקה, הוא אמר לי "את כנראה לא מבינה כלום במסעדות כי כשיֵרד הלילה יגיעו כולם ויהיה פה שמח". החלק הראשון של המשפט עצבן אותי, אבל השני היה נכון. נשמתי עמוק וסימנתי למלצר שאנחנו מוכנים להזמנה. כמו בירושלים, גם פה העיצוב של המסעדה לגמרי מזכיר ארמון גיאורגי מעוצב היטב, החל בטפטים על הקירות, התמונות, הכיסאות, השנדלירים – וכלה בארון בכניסה עם הצלחות שבא לי לקחת הביתה. יש מוזיקה אבל גם שקט ונעים.
הפטריג'אני (שכמו כל המנות שיבואו בהמשך הגיע בצלחות מסורתיות יפהפיות) – שכבות של פרוסות חצילים בשרניות וביניהן מעין חרוסת קצוצה של המון ירק טרי עם רימונים ואגוזים – הייתה מנה שמנמנה ויפה וטעימה. קצת חמיצות, קצת מרירות והרבה רעננות מילאו את הפה.
ואזיס טולמה (מעניין מי הוא היה) הם עלי מנגולד ממולאים אורז רך־רך ומבושלים בסירופ רימונים. מעל המנה קושקשו פסים ירוקים של איולי חרפרף וטעים ומסביב היו צימוקים אדומים מבושלים. זו הייתה המנה המוצלחת מבין שני הפתיחים והרעב התחיל במחשבות על הבצקים שעומדים לבוא: החינקלי – כיסונים מאודים ומדויקים, ממולאים כדור בשר מתובל טוב שהוגשו עם האיולי הירקרק, והבליני – שני בלינצ'ס ריחניים מגולגלים ומטוגנים, גם הם מלאים בשר והוגשו עם רוטב שזיפים חמצמץ, רוטב טקמאלי.
שתי מנות הבצקים הממולאים היו חלומיות. בקטגוריית "מאפים" בתפריט יש בעיקר בצקים אפויים, מטוגנים או מאודים במילוי בשר, וזה אחד הדברים הכיפיים במטבח הזה (כמו גם במטבח הבוכרי), כי מה מנחם יותר מבצקים טובים עם בשר?
למנות העיקריות הזמנו את השצ'אמאדי – קדירת עגל ברכז שזיפים וגם קבב טלה. המלצר הזהיר בטובו שהשצ'אמאדי זו מנה חמוצה וקצת רמז לכך שאם אתם לא גדלתם אצל מאמא גרוזינית, עזבו, תעברו למנה אחרת. אבל אנחנו התעקשנו, לא ברור למה. כי עבורי זו באמת הייתה מנה קשה לעיכול. אלון זלל אותה בהנאה (נזהר לא לרדת עליי שוב, אבל היה ברור שדרך העיניים שלו זו מנה מצוינת ואני סתם פחדנית). הקבב הגיע עם ירקות אפויים והיה מצוין, עסיסי ושומני במידה. לידו הזמנו תפוחי אדמה אפויים שהיו מדהימים. לקינוח, המלצרית מספרת לנו מה יש – בלינצ'ס מטוגן ממולא שוקולד מריר וקוקוס עם אגוזים וצימוקים. שנינו שותקים ומחכים שתמשיך. אבל גם היא שותקת. אין עוד קינוחים. רק אחד. אני מתעצבת כי הקינוח היחיד נשמע די משעמם, ואלון צוהל כי הוא שונא לבחור.
אני צדקתי, מזל שהיו גם פרוסות אבטיח ליד.
ולסיום הבהרה בנוגע למדור הקודם שפורסם בעיתון: הדברים נאמרו בהומור ובציניות, ובעיקר באהבה גדולה לאזור (שממנו הגענו שנינו) ולתרבות העשירה והאהובה. לקוסקוס והמפרום, שלא נחליף אותם בשום סושי בעולם.
