שבועות ספורים לפני עקירת יישובי גוש קטיף, חזרה אחינועם נחום עם בעלה וילדיה משליחות של ארבע שנים בארה"ב. הבית שהשאירה בכפר־מימון היה נתון בשיפוצים, והיא ומשפחתה התאכסנו בינתיים בבית הוריה, ממייסדי כפר־מימון. באמצע חודש תמוז הציפו את היישוב עשרות אלפי המפגינים שהתבצרו בו, במה שנכנס לדפי ההיסטוריה כ'אירועי כפר־מימון'. קילומטרים ספורים משם התנופפה חרב העקירה מעל ביתו של אחיה, עוז קדמון, מהחקלאים הבולטים והוותיקים של כפר־דרום, ומעל בתיהם של בני משפחה נוספים שהתגוררו בגוש.
נחום, שגם למדה בנעוריה באולפנת נווה־דקלים, נקרעה באותם ימים בין הרצון לשהות לצד אחיה ובני משפחתו בכפר־דרום, ובין סיום השיפוצים בביתה הפרטי בכפר־מימון. בחודש האחרון שלפני העקירה היא נסעה עם בעלה וילדיה לשבת אחרונה בכפר־דרום, אבל הם הסתבכו בדרך במחסומים שהוצבו על הכבישים לגוש קטיף. אחרי כמה ניסיונות להגיע לגוש דרך השדות החקלאיים, החליט אוריאל נחום, בעלה של אחינועם, להרים ידיים ולסובב את ההגה בחזרה לכיוון כפר־מימון. אחינועם המתוסכלת נשארה עם תחושת החמצה על כך שלא נפרדה כראוי מגוש קטיף.
13 שנים אחרי, נחום מביאה את תחושותיה למסך בסרט 'הביתה', שיוצג בהקרנת בכורה ביום ראשון הקרוב במסגרת פסטיבל 'קולנוע דרום' בשדרות. 'הביתה' הוא סרט הגמר של נחום במסגרת לימודיה לתואר שני בתקשורת וקולנוע במכללת ספיר. מיד כשהחלה לכתוב את התסריט ידעה נחום שהסרט שלה יעסוק בעקירת גוש קטיף.
בשלבים הראשונים של העבודה, התסריט עסק במשפחתו של אחיה שנעקר מהגוש ובבניית ביתם החדש. אך המַנחָה של נחום הובילה אותה לעסוק בשאלה היכן היא הייתה בסיפור העקירה. הסרט הראשון שלך, אמרה לה, חייב לבוא מהמקום האישי. כך נולד התסריט הסופי של הסרט, שבו הגיבורה נוסעת עם בעלה ובתם לבית הוריה בגוש קטיף כדי להיות עם משפחתה בשבת שלפני העקירה. בדרך נתקלים בני הזוג במחסומים ועוברים מסע שנוגע בזוגיות, משפחה, בית ושייכות. נחום משוכנעת שלמרות המסגרת הלאומית והמגזרית של הסרט, הקונפליקט שעולה בו – האם 'בית' הוא הבית הפרטי שבו אנו מתגוררים או המקום שאליו אנו מרגישים שייכות – הוא אוניברסלי.
פסטיבל 'קולנוע דרום' שייפתח בשבוע הבא בשדרות, בהתחשב בנסיבות הביטחוניות, פועל כבר כשני עשורים במטרה לעצב מרכז תרבותי חדש שאיננו שוליים של המרכז התל־אביבי, אלא אחר ושונה ממנו. בין השאר מבקש הפסטיבל להעניק במה ומסך לקולות ולמראות של השיח הדרומי. הסרט של נחום, תושבת הדרום, על אירועים שהתרחשו בדרום, משתלב היטב ברציונל הזה.
נחום, כיום מורה לתקשורת ולקולנוע בשתי אולפנות בנגב, הייתה הסטודנטית הדתייה היחידה בכיתתה במכללת ספיר. המרצים במגמה מוכרים כאנשי שמאל מובהקים, אך נחום מדווחת על תמיכה גדולה שקיבלה ממוריה ומחבריה לספסל הלימודים במהלך הפקת הסרט. את הכתף הקרה היא קיבלה מקרנות הקולנוע בישראל, כשהחלה לגייס תקציב לסרט. היא לא זכתה לסיוע כספי משום קרן, ונאלצה להיעזר במימון המונים.
החוויה השלילית הזאת הביאה את בעלה אוריאל לייסד קרן קולנוע חדשה, 'קרן הלל', שמתעתדת לתמוך ביצירות קולנועיות פרו־ציוניות ופרו־יהודיות. הקרן מבקשת לתמוך גם בסרטים עלילתיים באורך מלא (פיצ'רים), וגם לכונן חממת יוצרים שתעניק מלגות וליווי מקצועי לסרטי סטודנטים. אם הסרט הקצר של נחום, ששורשיו בעקירה, יוליד בסופו של תהליך קרן קולנוע פרו־ישראלית, הוא יצטרף לרשימה מכובדת של תהליכים חיוביים שנולדו והואצו בעקבות המשבר של עקירת גוש קטיף.
עולים מן האוב
35 שנה אחרי שנעזב בידי רוב תושביו, אושרה בשבוע שעבר הקמתו מחדש של היישוב עיר־אובות בערבה. אמנם יידרשו עוד כמה שנים עד לחידושו של היישוב בפועל, אבל ההחלטה על הקמת יישוב היא בשורה בפני עצמה באזור דליל בתושבים כמו הערבה, ובעידן שבו המדיניות הרשמית היא להימנע מהקמת יישובים חדשים.
הסיפור של עיר־אובות מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר קבוצה של יהודים משיחיים מארה"ב שקיימה אורח חיים חרדי הקימה במקום קיבוץ. מנהיג הקבוצה החריגה היה אדם בשם שמחה פרלמוטר, והקיבוץ התבסס על חקלאות ועל מפעל לייצור צעצועים מעץ. במהלך השנים, כך מסופר בספר 'מדרך הערבה', הובילו בעיות פנימיות לעזיבתם של רוב תושבי הקיבוץ. התושבים הנותרים במקום קיבלו סיוע מהעדה החרדית בירושלים והמקום הפך חרדי יותר. בשלב מסוים פסק המקום מלהיות מוכר כקיבוץ והפך לחוות בודדים שהתגוררו בה משפחת פרלמוטר ועוד כמה תושבים. פרלמוטר, ששכל את בנו החייל ארי בפיגוע בשנת 1994, נפטר בשנת 2000, וכיום רק בתו מתגוררת במקום.
משרד השיכון, החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית ערבה־תיכונה החליטו לחדש את עיר־אובות כיישוב. התוכנית להקמת היישוב מחדש מתבססת אמנם על החלטת ממשלה משנת 1979 שהכירה במקום כיישוב, אך התהליכים הנדרשים עתה הם כמו של כל יישוב חדש. כחלק מהתהליך תצטרך המדינה להסדיר גם את התיישבותן של עשר משפחות בדואיות, השוכנות כבר עשרות שנים סמוך ליישוב המתוכנן.
עיר־אובות יהיה היישוב השמיני במועצה האזורית ערבה־תיכונה, שבה מתגוררים היום 4,000 תושבים בחמישה מושבים ושני יישובים קהילתיים. על פי התוכניות, עיר־אובות יהיה יישוב קהילתי עם 500 משפחות. האוריינטציה שלו תהיה תיירותית, בדומה ליישוב צוקים שהוקם במועצה בשנת 2004. כמאה משפחות כבר מתגוררות היום בצוקים, שישים מגרשים נוספים יוכשרו בקרוב לבנייה, וראש המועצה אייל בלום מדווח על ביקוש גבוה למגרשים נוספים. בין המתיישבים בצוקים אפשר למצוא אמנים, אנשי קולנוע ובעלי מקצועות חופשיים. במתחם התיירותי של היישוב המבקרים נהנים לא רק מצימרים ייחודיים, אלא גם מגלריות וסדנאות.
היתרון של עיר־אובות על פני צוקים היא מיקומו כחצי שעה צפונה ממנו, במיקום קרוב יותר למרכז – באופן יחסי לשאר היישובים בערבה. חצי שעה נסיעה לירוחם, 40 דקות לדימונה, שעה ועשר דקות לבאר־שבע. אלו טווחים שנחשבים סבירים במושגים של האזור, והם עשויים להיות יתרון למיזמים התיירותיים שיוקמו בעיר־אובות.
