לֹא הָיִינוּ אֲמוּרִים לְבַטֵּל זֶה אֶת זֶה?/ לִגְוֹעַ?/ לִהְיוֹת בְּמָטוּתָא שֶׁל אַיִן וּתְהוֹם?/ הָיִינוּ גַּם הָיִינוּ.// אֲבָל אָכַלְתְּ מִפִּרְיִי וְאָהַבְנוּ אֶת הַנָּחָשׁ,/ אֵין לְנַחֵשׁ בִּלְעָדָיו זְרִיחָה,/ שְׁקִיעָה, בֹּהַק עַפְעַפַּיִם שְׁבוּיֵי עֹנֶג,/ אֲסִירֵי תַּאֲוָה.
עבור יוסף עוזר, כל דבר הוא שירה. פסי טלית הם פסי ברקוד, ודבורה הנביאה נצמדת אליו כמו לגבו של רוכב אופנוע, שעה שהוא נוסע מעמק יזרעאל שבו גדל לירושלים. גם ההיסטוריה והפיזיקה – נושאים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בשירה (מלבד בשירתם של קונסטנדינוס קוואפיס וצ׳סלב מילוש, שעוזר מושפע מהם מאוד) – הם מרחב אינטימי, מטאפורי וממשי, שהופכים לחלק או למחולל של שיר.
עוזר חי על התפר. בין חילוניות לחרדיות, כחוזר בתשובה שנפגע קשות מהעולם החרדי שבו בחר, בין אמונה לכפירה (בשיר "כתר מלכות", כשם הפואמה של אבן־גבירול, הוא מונה שמות מחנות השמדה וזועק על ההשגחה שאפשרה אותם), בין העולם המזרחי והאשכנזי, בין אהבה עמוקה לבני ביתו ושנאה לעולם החרדי שלימד אותו לשנוא, בין המרחב העירוני־ירושלמי של בגרותו לנופיו של עמק יזרעאל.
אחד מכל אלה היה מספק חומרי שירה למשורר אחר לכל חייו, אך עבור עוזר השפע הזה עומד לרוב לטובתו. שירתו רחבה ועשירה, וניכר שהקובץ שלפנינו הוא מעט המחזיק את המרובה: יש בו שירי אהבה, שירה פוליטית ושירי אמונה וכפירה. השפע הזה מסחרר לטוב ולרע. הוא מעורר בקורא פליאה על עוצמת שירתו של עוזר, ותחושה של אקלקטיות המבקשת שכל פרק בספר יתרחב ויתגבש לקובץ בפני עצמו.
הפרק "קול משבריך וגליך" הוא בעיניי העז ביותר בספר, ומראה את גדולתו של עוזר. יש משוררים שבורחים מן הגדולה בשל הכאב והמחויבות שבה, אך עבור עוזר היא מחוללת של השראה. זהו מזמור במתכונת השירה התנכ"ית הגדולה של ספר חבקוק ומזמור קי"ט בתהילים, המביא לידי מיצוי עמוק ואינטנסיבי את כל התמות שמעסיקות את המשורר.
החירות הגמורה שעוזר נוקט בה כשהוא מדבר על כאביו, והאכזבה שלו מול העולם הדתי, מאפשרות לו עמידה חריפה, קמאית בעוצמתה, מול הבורא. עמידה שנעשית במשלב לשוני המאפיין את שירתו של עוזר ובמקצב תנ"כי:
טָחַנְתִּי אֶת חִטַּת הַבּוּשָׁה רֵחַיִם שֶׁכֶב/ קֶמַח צַעֲרִי אָפִיתִי בְּמִסְתּוֹרֵי נַפְשִׁי/ כִּי לֶחֶם דַּעַת יוֹסֵף מַכְאוֹב/ דִּשַּׁנְתִּי בְּשֶׁמֶשׁ יוֹמִי וְיָרֵחַ סוֹהֵר לַיְלָה/ וַאֲנִי סָכְתִי דִּמְעָתִי עַל מֵיתְרֵי נֵבֶל/ לַהֲפֹךְ הִתְנַכְּרוּתִי כִּנּוֹר/ יָפֶה כִּנַּרְתִּי לָךְ שָׁבָה נַפְשִׁי צָלְחָה נִכֶּרֶת/ מִצִּיאָנִיד גְּבוּרוֹתֶיךָ תַּטְעִין אֱמוּנָה/ תַּטְעִין שַׁוְעָתִי.
"הסחה לאדום", כשם המונח הפיזיקלי, מטעין את הקורא בגרעין שירתו של עוזר. זוהי תשוקה עמוקה לנפש ולעולם, ששום מרחק או מרחב קוסמי – דתי, חברתי, פיזי או לשוני – לא יכול לה.
