אחד הדברים היחידים שהיו (ונותרו) אהובים עליי במדי הצבא הוא גודל הכיסים האימתני שלהם. מחסנית, ארנק, חבילת מסטיקים, פק"ל כיסים, ספר קודש כי ביינישים, ספר חול כי צריך קצת לנשום, חוגר, כדור שנשמט ממחסנית תועה וכל דבר שניתן להעלות על הדעת: שום דבר אנושי לא זר לכיסי מדי הבי"ת הצבאיים. אבל אין ספק שהפריט החשוב ביותר ברשימה זו הוא ספר. לפני המצאת הסמארטפון, החיילים והולכי הדרכים נמצאו במצב קשה של מחסור בחומרי קריאה. כיס רגיל של מכנסיים בקושי יכול להכיל ערימת דפים מקופלת, ואילו לכיס הצבאי אפשר להכניס אפילו רומן רוסי עב כרס.
כל מי שהסתובב בשנים האחרונות בחנויות הספרים בוודאי שם לב לשינוי במדפים, שינוי שיכול להיטיב את חייהם של בעלי הכיסים האזרחיים. לצד הספרים הסטנדרטיים והמוכרים, העומדים להם צפופים באורך וברוחב של חצי דף מדפסת ונפרסים על פני 200־300 עמ', ניתן למצוא ספרונים קטנים, שמונים כ־50־150 עמודים וניתנים בקלות להכנסה לכיס.
הז'אנר הספרותי שרוב הספרונים האלה משתייכים אליו הוא הנובלה, שהיא מעין אמצע בין הספר הקצר לבין רומן הארוך, אך למעשה היא יצור עצמאי ואיכותי להפליא. אפילו אלו שקוראים ספרים בקינדל או בסמארטפון, או סתם מעדיפים להשאיר את הספר בבית או לשים אותו בתיק, יכולים למצוא ברכה בתחייתו של הז'אנר.
"זאת אני, איווה", ספרה החדש של גלית דהן־קרליבך, הוא דוגמה משובחת וכיפית במיוחד לאיכויותיו של הז'אנר הזה. דהן־קרליבך התארחה במדינת איווה שבארה"ב במסגרת מלגה יוקרתית המיועדת לסופרים מכל העולם, והספר מתאר את חוויותיה של סופרת ישראלית שמתארחת במדינת איווה במסגרת מלגה יוקרתית וכו'. עד כאן הקווים בין הסופרת לבין גיבורת הספר חופפים; מכאן והלאה, כל קישור שכזה ייעשה על אחריותו של הקורא.
שעתיים של קריאה מעבירות את הקורא במסעה הצפוף של המספרת, שנפשה הפגועה עוד מילדותה ונטייתה ללכת עד הקצה מועצמות עם שהותה במקום הזר והרחוק. היא כמעט לא מנהלת דיאלוגים, וכולה מסתחררת סביב הפנטזיות שהיא רואה או ממציאה. היא ניחנת במבט מעמיק ובעין ביקורתית לאנשים שסביבה, אבל למעשה היא לא רואה אותם כלל. חוסר העניין שלה באנשים הסובבים אותה גדול עד כדי כך שלעמיתיה הספורים המשתתפים בתוכנית היא קוראת בשמות של מדינות המוצא שלהם, ולא בשמות הפרטיים שלהם, שנותרים עלומים. סיפור האהבה, שהוא עמוד השדרה של הספר, הוא סיפור של טירוף, תשוקה, עיוורון והזנחה עצמית. הסוף שלו אמנם מפתיע, אבל נראה שהוא בלתי נמנע.
הרבה זמן לא קראתי ספר שהתקשיתי להניח אותו מידי כמו הספר הזה, ונראה לי שהחוויה הזו נגרמה דווקא בגלל המיצוי המצוין של ז'אנר הנובלה: סיפור טוב, עם התחלה, אמצע וסוף ברורים; סיפור עם קו עלילה מפתיע, אך לא מפותל מדי; דמויות בעלות נפח, אך לא כאלה שמתפקעות מרוב אישיות; מקומות רחוקים וערים זרות, אך לא יותר מדי, ובלי תיאורי רחובות ונופים מייגעים. אפילו הבחירה של המספרת לקרוא לסופרים לפי שמות המדינות שלהם מקלה על הקריאה ועל הצורך לזכור ולזהות שמות זרים רבים, או ליצור "טבלת דמויות" כמו שאפשר לפעמים למצוא ברומנים ארוכים.
הספר מצליח גם לעסוק בשורה של נושאים קלילים, כמו דת, זהות, לאומיות, הפלות, טראמפ, פמיניזם וליברליזם, ואף לבקר אותם בחדות, אך הוא עושה זאת בנעימות, ללא עודף חשיבות עצמית ולעיתים גם דרך תעלולים נחמדים שמעלים חיוך. בסוף הספר הרגשתי כאילו הוּסט מולי וילון ונחשף חלון אחד, קטע חיים קצר, של אישה אחת, שחוותה חוויה עזה ומסעירה ויש לה חשק לשתף את כולנו. מזל.
זאת אני, איווה גלית דהן–קרליבך, הוצאת גרף, 126 עמ'
