"כאדם חילוני יכולתי להיכנס לנשמותיהם של רבנים ויהודים דתיים"

לאורך שישה עשורים כתב א"ב יהושע סיפורת עברית, שעסקה בנקודת התפר שבין הדורות, בין עבר והווה, בין זקנים וצעירים. יהושע השתמש בסיפוריו כדי לדון ברעיונות שהעסיקו והטרידו אותו, ובראשם אוזלת היד של ההיסטוריה המדממת ללמד את ההווה את פצעיה, כדי לייצר עתיד טוב יותר. כמו עמוס עוז – הסופר בן דורו, שנהגנו להצמיד את שמותיהם כשמנינו את סופרינו האהובים והבולטים; שניהם ילידי ירושלים בשנות השלושים, שניהם מזוהים עם מאבקי שמאל פוליטיים, שניהם חתני פרס ישראל שהרבו להביע את דעתם בנושאים ציבוריים – גם יהושע שמר אמונים לערכים ההומניסטיים של המחצית השנייה של המאה העשרים. בראשם: החובה לעמוד תמיד במבחן מוסרי של בחירה בין טוב לרע.

אבל בעוד שעמוס עוז נתפס כסופר שהחוויה האנושית מתפענחת אצלו על פי רוב מתוך החוויה הישראלית, עולה כי אצל יהושע החוויה האנושית מתפענחת באופן דומיננטי על פי החוויה היהודית. שני הסופרים שואלים את שאלת הנאורות על פי האידיאל המודרני ומטילים בה ספק, כשהם מייצגים דמויות מסוכסכות, המגלמות בטבען ובמעשיהן סתירות פנימיות, פרדוקסים ואוזלת יד. אבל בעוד שעוז עסק, כדומיננטה, באי־וודאויות שבתוך הבית, בין קירות, בנפשם של בני זוג נשואים, בין הורים מועדים לילדים אבודים – יהושע הרבה לעסוק באי־ודאויות הקשורות לזהות בכלל ולזהות היהודית בפרט.

ללא עוינות לדת

כמו עמוס עוז, גם יהושע אהב את ש"י עגנון. השניים התכתבו עם סיפוריו של עגנון ביצירותיהם ואף העמידו את עגנון כדמויות ברומאנים שחיברו (אצל יהושע הוא מופיע ב"הכלה המשחררת", אצל עוז ב"סיפור על אהבה וחושך"). באזכרה לעגנון בשנת 1979 סיפר יהושע עד כמה הזדקק לדיאלוג עם עגנון כדי להגדיר לעצמו את זהותו כסופר: "אני זוכר את התחושה העמוקה והוודאית שלי, כאשר ביקשתי להתחיל לכתוב, שאני צריך לכתוב אחרת מדור מלחמת השחרור, וכאן באתי אל עגנון כדי לבקש ממנו עזרה כסופר". ואמנם יהושע הושפע לא רק מסגנונו הספרותי ומן המודרניזם הסיפורי שלו, שאינו מפנה עורף אל הסמלי, אלא גם מדמותו כיהודי.

יהושע העיד על כך שהמפגש עם כתיבתו של עגנון היה עבורו מפגש רציני ראשון עם היהדות השלמה. "מבעד לכתבי עגנון", כתב יהושע, "הרגשנו שיש כאן אוצרות שיכולים לתבל היטב את הסעודות הספרותיות שלנו". כשהמשוררת דליה רביקוביץ פרסמה רשימת ביקורת על קובץ הסיפורים הראשון של יהושע, שראה אור ב־1962, היא זיהתה השפעה זו של עגנון עליו, בייחוד בסיפור "מות הזקן", שבעלילתו נכרה קבר לאדם זקן שאינו חולה, רק משום שמוסכם על סובביו שאין לחייו משמעות. רביקוביץ ראתה בסיפור זה גילום שטחי של אכזריות, אף שהכירה בכישרונו של יהושע: "אברהם ב' יהושע, המושפע כנראה במידה רבה מעגנון, משתמש כאן בדימויים שמשתמש בהם עגנון בסיפוריו לתיאורם של אנשי מעלה; אולם בה־בשעה שאצל עגנון אנחנו רואים את מעלתם של גיבורים, מצטיירת לפנינו גברת עשתור (השכנה של הזקן, שבהשראתה קוברים את הזקן בעודו בחיים) רק כפרודיה של אישיות נעלה".

יהושע העיד על כך שבניגוד לבני הדור שקדם לו ולבני הדורות שאחריו, לו אין שמץ של עוינות לדת ולדתיים. הוא הבליט את העובדה שהוא ובני ובנות דורו (בהם עמליה כהנא־כרמון ויורם קניוק, אהרן אפלפלד ויצחק אורפז) מסוגלים לייצג דמויות של דתיים ושל ריטואליים יהודיים דתיים כדי "להעשיר ולגוון את רקמת הסיפור, ואולי גם להעמיק אותה". "כאדם חילוני מובהק", העיד יהושע, "יכולתי ברומאנים 'מר מאני' ו'מסע אל תום האלף' להיכנס בלי בעיה לנשמותיהם ולעולמם הרוחני של רבנים ויהודים דתיים, ולהציב אותם באופן לגיטימי בחזית הסיפור מבלי להיכנס מיד לקונפליקט המייגע, בעד הדת או נגדה".

כאשר כתב יהושע על "תעודת הזהות הדורית" של דור הסופרים שעמו הוא נמנה, המכונה "דור המדינה", אמר שהוא אוהב את הכינוי הזה ושמח להיכלל בו. הוא הגדיר את הדור שלו בהתאם לקו התפר שהעסיק אותו תדיר: בין הדור שקדם לו (דור מלחמת השחרור ובו משה שמיר, נתן שחם, יזהר סמילנסקי, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון) ובין הדורות שבאו אחריו (מאז שנות השמונים ועד החמישית הראשונה של המאה הנוכחית), וקבע שיש חשיבות לכך שהדור שלו הוא הדור הספרותי הראשון בעל תודעה ברורה של גבולות טריטוריאליים: "אנחנו הדור שהפנים בצורה ברורה את המעבר מארץ ישראל למדינת ישראל", כתב יהושע, והעמיד את מושג הגבול במבחן כאשר קבע כי הדורות הבאים אחריו "אין להם לא ידיעה ולא הסכמה על הגבולות הגיאוגרפיים ומכאן גם על הגבולות האנושיים של מולדתם־מדינתם".

מושג הגבול אצל יהושע אינו רק גיאוגרפי, אלא קשור, כמו רוב המושגים עבורו, לזהות היהודית. "קיימים ביהודי יסודות מובהקים ההופכים את הזהות שלו לגמישה, לנזילה ולבעלת גבולות לא ברורים וקשים לזיהוי", כתב במסה שבה ניסה להתחקות אחר התשתית הרעיונית של האנטישמיות.

"אנחנו צריכים לחשוב על תחייה"

את ספרו האחרון, "המקדש השלישי", פרסם יהושע לאחרונה. זהו ספר צנום ויוצא דופן במניין ספריו, אך גם מלא חיים וכתוב בתנופה, כאשר לשונהּ של כל דמות כאילו נשמעת בחלל החדר כאשר קוראים אותו. מדובר במעין מחזה, או לפחות סיפור שמסופר בצורה של דיאלוג, אשר עוסק בפניהם המשתנות תדיר של בני עמנו, כפי שתופס אותם יהושע, חשופים לטלטלות גורליות ומתקשים לשלוט על עתידם ולתכננו. יהושע משתעשע בו במעין פרודיה על רבנים ונכלוליהם, המשיחיים והארוטיים.

במרכז הסיפור נערה פריזאית יתומה מאב, שקיבלה שיעורי תורה משונים, מלאי קרבה אך נטולי גבולות, מהרב מודיאנו שהיה חברו של אביה. לאחר שבגרה ורצתה להינשא לבחיר לבה ממשפחת כהן, גילתה שהרב מודיאנו גייר אותה גיור מיותר, כדי שלא להרפות ממנה וכדי שלא תוכל להינשא לאהובהּ. שלושים שנה לאחר התייתמותה היא מתייצבת בבית הרבנות בתל־אביב ומבקשת מהרב שושני לפסול את הרב מודיאנו, שאף איים על הוריו של החתן המיועד, דוד כהן, שנכדיהם לא יוכלו לשרת בבית המקדש השלישי, כשייבנה.

במידה רבה מעיד הספר האחרון של יהושע על נושאים ועל מושגים שהטרידו אותו במשך כל חיי כתיבתו, בהם הכישלונות היהודיים ההיסטוריים, אשר מונעים מן העם את התקדמותו לעבר עתיד טוב יותר; עומק השבר שבין הדתות המאמינות באל אחד; עומק השבר שבין יהודי התפוצות ובין יהודי ישראל; אוזלת היד הניכרת בניסיון לקבל את הזהות היהודית במלואה, והצורך התכוף לתת את הדין בפני מורשת העבר.

ברגע מצמרר, לאחר שעות הסגירה של הרבנות, ניצבת אותה אישה בייאושה מול הרב שושני ושרה במנגינה אשכנזית שביצע החזן קוסביצקי "ייבנה בית המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך". לאחר מכן פוצחת האישה בדברים שנדמים כחורגים מן הנושא, ואשר גורמים לרב שושני להזיל דמעה בשקט. היא מספרת על החזון שלה לבניית בית המקדש השלישי, מציגה על המפה של הר הבית איפה בשבילה הוא מקומו הנכון, ומעידה על כך שכפי שהיא מדמיינת את העתיד, מיועד לו תפקיד "דרמטי ומהפכני" לעורר את המתים להקים את עצמם לתחייה, לנער את העפר מעליהם, לצאת מקברותיהם ולחדש את אנושיותם.

"אנחנו צריכים לחשוב על תחייה", אומרת האישה. "אף על פי שכפו עליי במרמה גיור שלא לצורך, רק כדי להרחיק ממני כוהן מאוהב… אני מאמינה במקדש שילדינו יוכלו לשיר בו". לאחר מכן אומר הרב למזכיר שהדברים מרגיזים אותו. "הנאמנות המוחלטת שלה לאהבה שממנה נושלה במרמה. העדות המדויקת שלה נגד הרב שהכשיל אותה לא תרגיע את הכעס שלה, והמקדש השלישי שהיא תלתה כאן לא יפיג את הבדידות שהיא גזרה על עצמה". הרב מכבה את האור והסיפור מסתיים. זה איננו חזון אוטופי וגם לא נבואת ייאוש. אלה הן מלים אחרונות של סופר, שבמרכז עשייתו הספרותית הציב תהליך של התפכחות מפצעי עבר וניסוח סימני השאלה של העתיד הרצוי.

יהושע חיבר פעם "איגרת למורה", ובה ניסה למנות את הבעיות הניצבות בפני סוכני הידע, המורים אשר אחראים להקניית ידע כיום, כאשר הידע זמין לכולנו באופן חופשי, ובשעה שמיטשטשים הגבולות "בין מה שראוי וחשוב באמת לדעת לבין מה שחשוב הרבה פחות". גם כאן, כדרכו, התייחס יהושע אל עיקר המחשבה שלו, קרי: קו התפר שבין העבר להווה: "אני מציע את הנוסחה הבאה: חיבור נכסי הרוח של העבר, הן בתחום ההיסטוריה הן בתחום התרבות ואמנות והן בתחומים אחרים, אל המציאות של ההווה דרך בירור והתחבטות בדילמות מוסריות". בדגש על דילמות ועל קונפליקטים, בהתרכזות בבחינת הידע באמצעות המצפון, כך ביקש האיש להיזכר. כך ייזכר כל אימת שייקראו הסיפורים שלו.

ד”ר נוית בראל היא משוררת ועורכת כתב העת ״הליקון״ וסדרת הספרים ״הדשא הגדול״ בהוצאת פרדס