הקיץ היה חם, ארוך ויבש, ועץ האלון נעשה עייף ומאובק יותר ויותר מיום ליום. יום אחד שמעה אותו ברכותינו חורק ונאנח. היא הצמידה את האוזן הפצפונת שלה אל גזע העץ, ושמעה אותו לוחש: 'גשם, גשם…', ברכותינו הייתה מודאגת
מקובל לטעון שכל סיפור טוב זקוק לסבך שממנו יוכל להיחלץ. כשהעלילה הולכת למישרין, על קו אחד, ללא פיתול, תפנית או עקמומיות קלה, נדמה שהסיפור לא יצא ידי חובת סיפור. בקונבנציה הזו, כדרכן של קונבנציות, יש הרבה אמת. גם הסיפור הפנטסטי והדמיוני ביותר עשוי מחומרי חיים, וככזה הוא צריך להידמות להם. מה הם רצופי עליות ומורדות, קונפליקטים והתרות, פניות פרסה פתאומיות ובורות בכביש – אף הסיפור מתבקש לשאת ולייצג משהו ממשי מזה, כדי שנחוש אליו קרבה וניתן בו אמון.
"הקיפודה ברכותינו מחכה לגשם" הוא סיפור שאין לו סבך, ואף על פי כן הוא סיפור של ממש. קיפודה קטנה שנולדה באביב מחכה משך כל הקיץ לגשם שיבוא. מאחר שהיא לא יודעת מהו גשם, היא מנסה לנחש את בואו דרך התבוננות ערה בשמיים ובעזרת כל מיני סימנים ועדויות שהיא לומדת מבני משפחתה למודי הגשמים. היא לומדת על התנאים הנחוצים לבואו ועל ההבדלים בין סוגי העננים, ואגב כך לומדת גם לחכות.
אמאאאא!!! קראה ברכותינו ורצה מהר אל אמה, שבדיוק קצצה עצים להסקה. תראי אמא, תראי את שלושת העננים הלבנים היפהפיים האלה, עכשיו יבוא הגשם? אמא ברכה הרימה את ראשה לשמים ושרקה בהתפעלות. "חי נפשי, באמת שלושה עננים יפהפיים, ברכותינו. אבל זה לא מספיק, כדי שירד גשם צריך הרבה מאד עננים. ממש ממש הרבה. והם צריכים להיות אפורים"
בהיותו סיפור ההולך למישרין, ברכותינו מחכה ומחכה ומחכה, מתמלאת תקווה, מזהה ענני סרק בשמיים, לבסוף ענני אמת פוריים, ואז בסופו של דבר (סליחה על הספוילר) באמת בא הגשם. אבל מה שהופך את הסיפור הזה ליצירה שיש בה כוח הוא התמהיל ההרמוני, העשיר, המתקיים בכל רבדיו וביחס ביניהם.
הקשב של הקוראים מלווה את ברכותינו הקטנה בסיבוב הראשון שהיא חווה במעגל החיים. זיכרונם קצר הטווח של הקוראים הקטנים מאפשר להם להזדהות עם תחושת הציפייה הדרוכה לקראת משהו, גם אם אותו המשהו הוא דבר שטיבו לא לגמרי ידוע או זכור. החוויה הילדית הזאת היא חוויה מרכזית, מכוננת ושכיחה להפליא, והגילום שלה בסיפור הקטן הזה ובאיוריו העדינים, הוא הזדמנות לחוש הזדהות פשוטה שיש בה קרבה ואפילו מידה לא מבוטלת של נחמה.
ההרמוניה המתקיימת בין רבדיו של הספר עובדת באופן שלם גם בין הטקסט והאיורים. מאחר שבמקרה הזה היד שכתבה את מילות הספר היא גם זו שאיירה את איוריו, זה לכאורה לא אמור להיות מפתיע. אבל האיורים מצליחים להיות הרבה מעבר לאילוסטרציות פשוטות של העלילה, ומהווים לעיתים בטנה נוספת לרובד הטקסטואלי. הם מספקים מידע נוסף ועשיר, המשכלל את הקריאה ולא רק מלווה אותה, וזה הישג נהדר.
החוויה ההרמונית בסיפור הקטן הזה היא חוויה רוחשת חיים, והקריאה בו מאפשרת צלילה אל תוך רגע שלם, נטול סבך והסתבכויות, ויחד עם זה – רגע שיש בו אמת.
הקיפודה ברכותינו מחכה לגשם
כתבה ואיירה: תהילה גולדברג
צלטנר ספרים, 2022, לילדי הגן
