אלבום חדש ל"אבבא" היה אמור להיות אירוע תרבותי מכונן. אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה חזרה לבמה הראשית עם עשרה שירים חדשים (פלוס מופע ביזארי שמבוסס על הולוגרמות). העשורים שחלפו מאז פירוק הלהקה לא פגעו בפופולריות שלה – להפך. אם בעבר, היחס אליה היה בדרך כלל כאל להקת פופ קלילה וקיטשית, השנים שחלפו, והעובדה שרבים מלהיטיה שרדו את מבחן הזמן חיזקו את ההערכה לייחודיות המוזיקלית שטמונה בשיריה.
ובכל זאת – לאחר ההאזנה לשירי האלבום – קשה מאוד להבין מה עומד מאחורי הקאמבק המשונה הזה. כסף הרי לא חסר להם. ההצלחה האדירה של מחזות הזמר ושל הסרטים שמבוססים על שירי הלהקה השאירה אותם בתודעה. ומבחינה אמנותית? ובכן, נדמה ששום דבר לא השתנה.
בקריטריונים של אבבא – זה אלבום נחמד. כלומר, הוא נשמע בדיוק כמו אלבומים אחרים של הלהקה. העיבודים, נושאי השירים, השירה הסנטימנטלית – הכול נשאר פחות או יותר כפי שהיה. זו בהחלט לא פארסה. חברי הלהקה לא מתבזים, והתוצאה בהחלט נעימה. אבל אחרי 40 שנה, נדמה היה שאפשר לצפות לקצת יותר.
מה שהפך את אבבא מעוד להקת פופ חביבה לחלק בלתי נפרד מהתרבות העולמית היה היכולת לייצר, ברגעי השיא שלה, מלודיות שמכניעות את האוזניים, את המוח ואת הרגליים, בדרך כלל בעזרת מקצבים סוחפים (לעיתים גם בשילוב של טקסטים כנים ולא אופייניים לעולם הפופ). הכישרון האדיר של צמד הגברים בלהקה, מחברי השירים, ניכר גם פה, והשירה הנשית נשמעת מצוין. ברוב הרצועות יש כמה רגעים יפים, אבל הם לא מתלכדים לכדי חוויה יוצאת דופן.
אם זה היה תקליט רגיל ברצף העשייה של להקה – זה היה לגיטימי לגמרי. זה לא ש־U2 לדוגמה משחזרים בעשורים האחרונים את שיאיהם. אבל בשביל אלבום קאמבק היסטורי, זה קצת מעט מדי.
מעריציה הוותיקים והמכורים של הלהקה מן הסתם ישמחו לפגוש את השירים החדשים. בעבור המיליונים הרבים, שמכירים בעיקר את מבחר להיטי הלהקה הגדולים, ההאזנה לאלבום החדש מיותרת למדי. עדיף לשים את האוסף "אבבא גולד" הקלאסי, וליהנות מרגעי השיא של ההרכב.
ועם זאת, בשורה התחתונה, יש משהו מרגש בכך שזמרים בני 70 פלוס עדיין יכולים להשתלב בזרם המרכזי של המוזיקה ושל הפופ, וליצור שירים חביבים בסך הכול, שגם אם נשמעים מעידן אחר לגמרי, עדיין מוצאים לעצמם מקום בתודעה הציבורית.
