בשבוע האחרון הודיע מיק ג'אגר, סולן להקת "האבנים המתגלגלות", שהוא עובד עכשיו על כתיבה והלחנה של שירים חדשים לקראת אלבום של הלהקה הוותיקה שייצא בקרוב. במקביל, הודיעו האבנים שהם ממשיכים להתגלגל (סליחה, אבל היה מתבקש) ויוצאים לסיבוב הופעות ענק בבריטניה שיכלול לא מעט אמנים אורחים מהשורה הראשונה של עולם הרוק אנד רול כיום.
שתי החדשות הללו גררו אחריהן כותרות והדים בעיתוני המוזיקה ברחבי העולם, מהזן השמור למי שנמצא בפוזיציה שהרולינג סטונס נמצאים בה. מצד אחד התפעלות שהפלא הזה ממשיך לתת פירות חדשים ועוד ממשיך לבעוט, אך גם התייחסות לכך שהשירים החדשים או ההופעות נועדו בעיקר לשמר ולתחזק מכונת זמן סנטימנטלית. כזו שנעה עם הקהל שלה כמו רכבת מאספת דרך התחנות המרכזיות של החיים שלהם.
אין ספק שהמקבילה המרכזית הישראלית להרכבים כמו ה"סטונס" היא משינה. ההיסטוריה והמקום שלהם בפנתיאון של המוזיקה הישראלית הם מהזן שאין באמת צורך להרחיב עליו מילים, נאמר כבר הכול. כמו הסטונס, גם משינה ידעו איך לעבור משוכות בדמות פערי דורות, ובזכות הופעות כשופטים בתוכניות כמו דה וויס, גם קהל צעיר יותר מכיר את החומרים שלהם ויודע להעריך את המקום המרכזי שלהם בתרבות הישראלית.
מבחינת הארסנל שלהם, גם ולדימיר פוטין לא יכול להיות איום. על הבמה משינה יכולים לירות בצרורות את "שלח לי מלאך", "בלדה לסוכן כפול", "אין מקום אחר", "נגעה בשמיים" ועוד כמה מעשרות הלהיטים שלהם, לתבל במעט חומרים חדשים – ואין אחד שיֵצא כשהוא לא מבסוט מהעולם וימשיך לרקוד גם כל הדרך לאוטו.
מבחינה מוזיקלית כל החמישייה נמצאת בשיא החדות שלה. אולי זה עניין של גנטיקה, אבל נדמה שכל אחד מהם מצליח לשמור על חזות וכושר שאינם שונה בהרבה גם בהשוואה להופעות שלהם מלפני עשרים שנה. זה לא שאין שכבות ברורות של ניסיון חיים שעוטפות את השירה והנגינה שלהם, אבל בדומה לקלישאת היין – כשזה נוגע לאיכות נגינה ולעמידה על במה, העניין רק הולך ומשתבח והחוויה עדיין מסקרנת.
כמי שרץ איתם כבר שלושים שנה (הצילו), על אף שחיקה טבעית מהאזנה ללהיטים שמתנגנים בפעם האלף, אני עדיין נפעם בסופו של דבר מהמקום שאליו שלומי ברכה לוקח את הסולו של "ברחובות שלנו" ומאיך שנראה קטע המעבר בתופים של איגי דיין ב"בדרך אל הים".
המשימה הקשה ביותר נמצאת כמובן באולפן ובתוצר שלו, והאלבום החדש "מתים שרים הולכים" ממחיש גם כמה המשחק הזה קשוח ולא תמיד הוגן, במיוחד בעולם שבו הקשב של הקהל רק הופך קשה יותר למיקוד.
אנחנו חיים בעידן הסינגלים והיריות הבודדות. הלהיטים הגדולים ביותר שאתם זוכרים מהשנים האחרונות, כמו נניח אלו של סטטיק ובן־אל, לא היו חלק מאלבומים אלא הפקות סיכול ממוקד. סף הרגש כבר כל כך מגורה, שרוב הקהל לא מסוגל לשרוד סרטון וידאו של יותר מדקה וחצי בין אם הקהל הזה הוא בן 45 או 19. עצם ההוצאה של אלבום שלם ומלא הוא סוג של תופעת טבע, שמראש הסיכוי שלה לקבל את מלוא תשומת הלב לא גבוה במיוחד.
באופן אירוני דווקא ב"מתים שרים הולכים" יש תחושה חזקה מתמיד שאין בו קו קונסיסטנטי אחד. אירוני כי במידה מסוימת זאת דווקא התכתבות עם התקופה המפוזרת. משינה אמנם מתבססים על רוקנרול אבל תמיד פלרטטו עם סגנונות שונים. הבלוז ב"כולם אומרים לי תיזהר", הרגאיי ב"רני בפריז", הסקא המדנסי ב"ריקוד המכונה" ו"רכבת לילה לקהיר", "את באה לבקר" ובכלל "מפלצות התהילה" הגראנג'י, ועוד כהנא וכהנא דוגמאות לאורך כל הקריירה שלהם.
האלבום הנוכחי נע ונד בין אזורים שונים שמאתגר למצוא חיבור ביניהם. הקו הפתלתל הופך את ההאזנה למעט מאתגרת. לא דין השיר "החומר חדש" עם אווירת האלקטרוניקה שבו, כדין "בלוז טאקו בר" הרוקנרולי יותר, שמרפרר בתזיתיות שלו יותר למשינה מתקופות קודמות יותר. אם רוצים בכל זאת למצוא דבק הוא נמצא בכך שרובו מוגש על מצע מלנכולי למדי עם הרבה נגיעות טקסטואליות של מסתורין וסימני שאלה. שיא הרגע נמצא ברצועת הבלדה הנהדרת "השמיעו קול", שהיא בעיניי השיר הטוב ביותר שלהם מאז האיחוד המחודש בתחילת שנות האלפיים, ושהזכיר לי גם את ימיי "בספסל ההוא מול האגם". ארבע דקות של הפקה נעימה ומזוקקת ושירה מעולה של בנאי, תמהיל שמצליח לגעת בדיוק בקו התפר שבין העבר, ההווה והעתיד לא רק של משינה – אלא גם של כל מי שמאזין לשיר הזה.
