העונה המתה: על בדידות, ערכי הטבע ותאוות הציד האנושית

שמה של אולגה טוקרצ'וק מוכר לקורא העברי בזכות פרס נובל שקיבלה בשנת 2018 על ספרה עצום הממדים "ספרי יעקב". היקפו ותכניו של "ספרי יעקב" הקנו לו אופי אליטיסטי למדי, ולא סייעו להפיכתו לפופולרי בקרב ציבור הקוראים הרחב. הספר הנוכחי, לעומת זאת, צנוע בהרבה בממדיו ופחות שאפתני בתכניו, ולכן נגיש הרבה יותר לקוראים.

גיבורת הספר, ינינה דושייקו, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, היא גמלאית שחיה לבדה בכפר פולני לרגלי ההרים, קרוב לגבול עם צ'כיה. יש לה דעות מוזרות והרגלים חריגים, היא לבושה תמיד בבגדים משונים מיד שנייה, ואינה נכנעת לתכתיבים, לנורמות ולמסגרות החברתיות של הכפר. יושבי הכפר, הקבועים והזמניים, מתייחסים אליה, לא פעם בצדק, בתערובת של חיבה, חשדנות ולגלוג.

הכפר משמש ברובו כאתר נופש לבעלי בתים מן העיר – רופאים, עורכי דין, סוחרים ואנשים אמידים מכל סוג. הם מגיעים אליו בקיץ, כשמזג האוויר נעים וחמים, הכול פורח ומלבלב ואפשר לרחוץ במי הנחלים ולטייל, או לרכוב על סוסים ביערות שמסביב. את רוב ימיהם, ובעיקר את החורפים הפולניים הקשים, הם מעבירים בעיר. גם בין דיירי הכפר הקבועים יש מעט איכרים אמיתיים, כאלה שמגדלים תבואה, ירקות ועצי פרי או חיות ועופות משק.

העולם לא נוצר לבני אדם

גם ינינה, החיה בכפר, אינה איכרה. רחוק מכך. היא מעידה על עצמה שהיא מהנדסת גשרים: "בניתי גשרים בסוריה ובלוב וגם בפולין. זה שבסוריה היה גשר מוזר… חיבר בין שתי גדות של נחל אכזב. המים זרמו באפיק חודשיים־שלושה ואחר כך נספגו באדמה הלוהטת". כך, בפליאה ובתימהון, מספרת האישה הפולנייה – הרגילה לנוף שבו הנחלים והנהרות מלאים כל השנה במים, שזורמים בקיץ וקופאים בחורף – את זיכרונותיה מהנוף המזרח־תיכוני, זה שעבורנו הישראלים הוא טבעי ומובן מאליו.

העיסוק בהנדסה, בחישובים, באלגברה ובמספרים לא הפך את ינינה לאדם יבש, דקדקני וחסר דמיון. להפך, הכישרון לאלגברה הועיל לה בבניית מפות אסטרולוגיות, מה שהפך לאחד מעיסוקיה המרכזיים בחייה הנוכחיים, לאחר שהקריירה שלה כמהנדסת גשרים הסתיימה בחטף בעקבות צֶבר תחלואים מסתוריים וכרוניים שתקפו אותה.

תחילה עבדה כמורה מן המניין לכיתות הנמוכות בבית הספר, וכשהוצאה לגמלאות "מוקדם מדי", קנתה את הבית בשוליו של הכפר ומצאה לה פרנסה כאשת תחזוקה לבתי הכפר העומדים ריקים ועזובים מיושביהם בחודשים הקרים והארוכים. היא בודקת את מצב הקירות, מונעת מהשלג להצטבר על הגגות ולחלחל פנימה ומחיות בר וציפורים להתביית בהם, ובאופן כללי מפגינה נוכחות במקום. היא גם מלמדת אנגלית בבית הספר המקומי, לאו דווקא בשיטות המקובלות אלא ביציאה אל הטבע, ובפעילויות שונות הכוללות תרגילי תנועה באמצע השיעור. היא אוהבת ללמד, אבל זה מחייב אותה לנהוג כאחד האדם ולשנות את סדרי חייה: להגיע "בבגדים נקיים, מסורקת ומאופרת… צללית ירוקה על עפעפי וקצת פודרה על הפנים… בחורף לא קל לי להגיע לשם… לקום מוקדם מהרגיל, כאשר עוד חשוך בחוץ… להוריד את השלג מן הג'יפ שלי… בקָרים בחורף עשויים מפלדה, יש להם טעם מתכתי וקצוות חדים… בינואר רואים שהעולם לא נוצר בשביל בני אדם, בוודאי שלא למען נוחותם והנאותיהם".

אף שהחורף לא נוצר לבני אדם, עלילת הספר מתרחשת דווקא בעונה זו, בריקנות שאופפת את הכפר, שרק תושבים מעטים נותרו בו. עם מעטה השלג הכבד והערפל שצריך לפלס בו דרך, ועם הארובות המעשנות של תנורי החימום בעצים, שבלעדיהם אין לתושבים קיום.

הציפורים נפלו אל מותן

הספר נפתח בנקישות על דלת ביתה של ינינה. בפתח עומד שכן מהכפר שהיא מכנה "תפלצת", לא ברור מדוע. "תתלבשי בבקשה," הוא אומר, "רגל־גדולה מת". אחד מהרגליה של יָנינה דושייקו הוא לכנות את האנשים סביבה בכינויים שונים ומשונים. הכינויים האלה דבקים בהם והופכים בהדרגה לשמות המוכרים של נושאיהם, ושמותיהם המקוריים הולכים ונשכחים. בעקבות הנקישה על הדלת יוצאים היא ו"תפלצת" אל ביתו של "רגל גדולה", שהאור בביתו דלק כל הלילה והכלבה שלו לא הפסיקה ליילל. לאחר שאימתו את החשד שלהם וּוידאו שהוא מת, הם מזעיקים את המשטרה שמופיעה בדמותו של "מעיל שחור", השוטר שהוא גם בנו של "תפלצת". בהמשך נגלה ש"רגל גדולה" לא יהיה המת היחיד במהלך הסיפור.

המוות, ולצידו המפות האסטרולוגיות שהגיבורה מרכיבה כדי ללמוד על גורלם ומותם של האנשים, עוברים כחוט השני בעלילה. בחברה החקלאית המסורתית של מרכז אירופה, החורף הקר, הקודר והמושלג הוא העונה המתה. עונה שבה האיכרים שובתים מעבודות השדה, מעבירים את רוב זמנם ליד התנור, בשתייה לשוכרה או בגיחות אל היער כדי לצוד ולשתול מלכודות לחיות. האווירה ספוגה בקדרות ובמוות: סביבת הכפר מוכתמת בגופות ציפורים שנורו ונפלו אל מותן, בשרידי חיות בר שנלכדו במלכודות ובחוטי התיל שהציבו התושבים מתחת לכסות השלג, וכשהשלג מפשיר מתגלים שלדי חיות, עצמות וראשי ציפורים וארנבים. בספרה של טוקרצ'וק החיות, ואפילו חיות הבית, אינן נתפסות בעיני תושבי הכפר כידידותיו של האדם וכמקור להנאה, אלא כאובייקט להזנחה, להתעללות, לניצול ולציד. רק ינינה אוהבת בעלי חיים וטבע ומנסה להגן על האיילות מפני הציידים.

למרות אווירת החורף הקודר, סיפורה של ינינה אינו מורבידי או קודר. היא ניחנה בהומור ציני ובראייה לא שגרתית, מה שמקליל את העלילה והופך אותה למעין סאטירה על חיי הכפר הפולני. היא צוחקת על עצמה לא פחות משהיא צוחקת, או מלגלגת ברוח טובה, על אחרים. לדוגמה כאן: "בפליאה גלויה… הסתכל בחליפת הפשתן הקיצית שלי. אני ישנה במה שהפרופסור ואשתו משליכים בסוף הקיץ… זה מזכיר לי אופנות שחלפו ואת שנות נעורי, וכך אני מחברת בין המועיל לסנטימנטלי". או כשהיא מפלסת את דרכה בחשכה המוחלטת אל ביתו של המת: "היה לי כמובן (פנס). אבל רק באור יום הייתי יכולה למצוא אותו. ככה זה תמיד עם פנסים, רואים אותם רק באור יום".

גם כינויי האנשים, שאפשר לראות בהם עלבונות, הם לאמיתו של דבר תוצרים של הומור פרוע. יש לה יחס שוויוני־אנושי לבני אדם, לחיות ולטבע, ואף למכונות שמשרתות אותה. אפילו לג'יפ שלה יש שם: "הסמוראי". "קדימה, חבר, אל תעשה לי בושות", היא מאיצה ב"סמוראי" בבוקר החורפי, "והוא רק נהם עלי אבל מיד התניע. יש פה סוג של נאמנות. כאשר חיים יחד הרבה זמן ותלויים זה בזה, נולדת ידידות מסוג מסוים… הוא כבר בא בימים… והחורף הזה הקשה עליו מאוד. גם עלי".

רק המפגש, שוב ושוב, עם המתים ועם מוות אלים ומוזר, מוציא ממנה ביטויים קשים ומזעזעים. בטוב וברע, אין בספר הרבה רגעים של רוגע. רוב הזמן, הטונים הרגשיים והצבע החזק מאפיינים את כתיבתה, ובכוח זה הם לוכדים את הקשב ואת לבו של הקורא. זו כתיבה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. הכול סוער, אכפתי, נרגש ונרעש. זו גם כתיבה נגישה, שמביאה בחשבון את הקורא ורוצה בדיאלוג איתו.

הכומר מברך את הציידים

בהדרגה מתגלגלת העלילה לכדי תעלומה בלשית, כשגופה אחרי גופה מתגלות בכפר. אחרי "רגל גדולה" מתגלות גופות נוספות של אנשים מוכרים בכפר. הן תמיד מעוותות, מחוללות, עם סימני פרסות, ואולי גם נטרפו בחלקן על ידי חיות הבר מחפשות הטרף. כל יושבי הכפר, ובראשם ינינה דושייקו, נחקרים ומשוחררים, אבל התעלומות אינן נפתרות והכפר אינו חוזר לקדמותו. רוחות רעות מנשבות בו, מבריחות מהכפר את כל מי שאינו תושב קבע בו.

לקראת סופו נדמה שהספר מאבד את האנרגיות שלו. העלילה הולכת ודועכת, ודומה שהסופרת מושכת זמן כדי למלא בלא כלום עוד ועוד עמודים. גם העיסוק הרב של ינינה באסטרולוגיה נראה בהדרגה יותר כאחיזת עיניים וכסאטירה ספרותית על התורה העתיקה הזאת. רק הסקרנות לדעת מיהו הרוצח הסדרתי מותירה את הספר בידינו. אבל אז, במפתיע, ממש לקראת סוף הספר, הקצב מואץ מחדש. ינינה מתעמתת בכנסייה עם הכומר המברך את הציידים ביומו של הקדוש המקומי, וסוגיית חיי האדם עם הטבע הסובב אותו, היחס לחי ולצומח, ובעיקר ההתנגדות הנמרצת לציד ולאכילת בשר – הופכות לנושא המרכזי שבמחלוקת ומובילה לפתרון תעלומת הגופות.

יחד עם התעלומה הראשית נפתרות עוד שתי תעלומות משניות שמלוות אותנו לאורך הספר: האחת נוגעת ל"ילדות שלי", שהגיבורה מתייחסת אליהן שוב ושוב, ושאיננו זוכים לראות לא אותן ולא זכר להן בדמות תמונות, בגדי ילדים, צעצועים וכדומה. תעלומת המשנה השנייה קשורה לשמו של הספר ולמקום החשוב שתופסים בו שירתו של ויליאם בלייק ותרגומיה, לכאורה במידה של שרירותיות וללא קשר לשום דבר.

את פשר תעלומת "הילדות שלי" , כמו גם את פתרון הרציחות, נניח לקוראים לגלות בעצמם. באשר לקשר בין שם הספר והמשורר האנגלי, את זה מגלה לנו הגיבורה בעצמה. ינינה והתלמיד שלה לשעבר דיוניזי מעבירים את זמנם המשותף בתרגום ובתרגום מחדש של שירת ויליאם בלייק. יצירותיו של בלייק, שהיה משורר, מיסטיקן ואמן במאות ה־18 וה־19, לא היו מובנות לבני זמנו. בעיקר השירה והתחריטים שיצר – שמשלבים בתוכם את תפיסותיו הפילוסופיות והמיסטיות הסתומות־אזוטריות, ואת יצירי דמיונו האפל והעשיר בסמלים שרוח דתית אנטי־ממסדית שורה עליהם. ומה מתאים יותר לספר שהווה ועבר, אור וקדרות, מתקיימים בו זה לצד זה וזה מתוך זה, מאשר שירתו של בלייק: "נהג עגלתך ומחרשתך על עצמות המתים – אמרתי לעצמי את מילותיו של בלייק" (עמ' 222).