קומדיה על–זמנית
אריאל שנבל
קצת מוזר לי לכתוב "בעד סיינפלד". כלומר, מה השלב הבא, לכתוב "בעד שכולם יהיו צדיקים עשירים ויפים", או "בעד שלא יהיה יותר פשע בעולם ושכולם יתנהגו מקסים אחד לשני"? איך אפשר להיות "נגד סיינפלד"?
אוקיי, לפני שניסחף כאן למלחמת עולם – אני מבין את מחנה מעריצי "חברים". אודה ולא אבוש שגם אני צופה מדי פעם בפרק ונהנה. אבל "סיינפלד" מעניקה משהו אחר. ההנאה שהיא גורמת נובעת ממקומות עמוקים יותר – ולפעמים אפלים יותר – בנפש האדם. ונכון ש"חברים" שורדת את שיני הזמן ובכך היא עולה בהרבה על שלל סיטקומים שהיו לפניה ושניסו לחקות אותה אחריה, אבל ידה־ידה־ידה – "סיינפלד" בכלל לא משחקת בליגה הזו. היא על־זמנית ותישאר כזו כי היא עוסקת ומטפלת ברכיבים הכי משמעותיים שהופכים אותנו ליצורים המאוד לא מושלמים שאנחנו.
אף אחד מאיתנו לא מכיר אידיוט טוב לב כמו ג'ואי. וגם לא אובססיבית ניקיון וסדר כמו מוניקה. או מישהו שהתחתן ובאמצע הטקס אמר את השם של האקסית שלו (אתם רואים, אני דווקא צופה בסדרה לא מעט). אלה דמויות מוקצנות שעושות את תפקידן בהרחקת עצמנו מהן כמה שיותר, וזה מקור ההנאה מ"חברים".
ב"סיינפלד" לעומת זאת, כל אחד יכול לזהות את החולשות של עצמו באמת דרך הדמויות ומעשיהן, לראות איך הן מתמודדות עם החולשות היומיומיות שלהן ולצאת לדרך חדשה שגם בה יהיו עוד ועוד בורות, שכל אחד מהם משתקף גם בחיינו אנו. אותי אישית "סיינפלד" גם מצחיקה יותר. זה כבר עניין של סוג הומור מועדף. אבל העובדה שדור הנטפליקס יערוך עכשיו היכרות ראשונה עם מעמקי נפשו האמיתיים היא בשורה משמחת, הרבה יותר מעוד שיר על חתול שפיבי מנגנת על גיטרה. אל תבינו אותי לא נכון.
לא לחזור לאקס
קרן מלמד–מרגלית
אני אוהבת את סיינפלד, תמיד אהבתי. כשהיא עלתה לאוויר בשלהי שנות השמונים הייתי רק בת 12, צעירה מכדי להבין את האירוניה השזורה בכל פרק ופרק – בקלילות שבה ג'רי ביטל מערכות יחסים, בעולם הפנטזיה של קריימר, בתחושת הקורבנות התמידית של ג'ורג'. ובכל זאת היא הצחיקה אותי כל כך.
לכן גם לא היססתי לצפות בה שוב ושוב כשהתבגרתי. עד היום, 23 שנים אחרי שירדה מהאוויר, חקוקות בזיכרוני סצנות שלמות מתוכה: הריקוד של איליין, השרוולים התפוחים של ג'רי, הטוק־שואו של קריימר, ההליכה לאיבוד בחניון. רגעים של גאונות קומית שהרכיבו יחד סדרה שלא הייתה כמוה לפניה, וגם לא אחריה. למרות שרבות וטובות ניסו.
כאשר יעלו לאוויר מחדש תשע עונותיה של "סיינפלד" אני אחייך באהדה אבל לא אלחץ על כפתור הפליי. זה לא יהיה בגלל עודף של תכנים אחרים לצפייה, זה לא יהיה בגלל מיאוס, וגם לא בגלל התיישנות החומר: במידה רבה אני מאמינה שג'רי סיינפלד הקדים את זמנו כאשר כתב על דור מרוכז בעצמו, ציני ושטחי. אני לא אצפה בה כי אין שום סיכוי שהסדרה תעמוד ברף הציפיות שהציב לה הזיכרון שלי.
קצת כמו במקרה של אהבה ראשונה, סיינפלד הייתה ההתאהבות האמיתית הראשונה שלי בעולם הטלוויזיה. איתה למדתי שהקומדיה דווקא נמצאת בפרטים הקטנים, שאפשר לאהוב דמויות שבחיים האמיתיים הייתי בטח שונאת, שתוכנית אחת על כלום יכולה בעצם להיות תוכנית על הכול. ועכשיו, יותר משני עשורים אחרי הפרידה, אני יודעת שזו תהיה טעות לחזור אחורה. כמו שלא מומלץ לחזור לאקס ההוא מהתיכון, ועדיף להשאיר אותו בדיוק כפי שהוא, זיכרון מתוק.
