"כשהגיע הטקסט של יעקובי ולידנטל לתיאטרון אמרתי להנהלה של הקאמרי – ממילא זאת תהיה הצגה ניסיונית, אז למה לך לחפש במאי? תן לנו את הבחור – את הסופר, וביחד אנחנו נעשה את זה…." כך מצוטטת השחקנית זהרירה חריפאי ז"ל בתוכניית ההפקה החדשה של המחזה. הבחור הסופר, היה אחד, שמו חנוך לוין, וזאת הייתה ההצגה הראשונה בבימויו. "ואני מקווה שיהיה רשום בדברי ימי התיאטרון", כך חריפאי "שיש לי חלק בכך שחנוך לוין נעשה גם במאי".
ההימור של הקאמרי השתלם וההצגה העגומה מאוד והמצחיקה מאוד שכתב וביים לוין הועלתה בהצלחה בארץ ב־1972 ולאחר מכן ב־1980 עם אותם שחקנים ואותו הבימוי. בהמשך הציגה גם בלונדון וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל אדינבורו. ב־2003 עלתה בקאמרי הפקה של המחזה בבימויו של יוסף כרמון שגילם את לידנטל בהפקה המקורית, וגרסה שלישית עלתה לאחרונה כשעל כיסא הבמאי יושב יונתן אסתרקין שעשה עבודה נהדרת.
עוד לפני תחילת ההצגה נותן לנו אסתרקין הצצה לאחורי הקלעים כששלושת השחקנים המצוינים עולים על הבמה, מסיימים מול עינינו את ההכנות, ומפגינים קטנוניות ונרגנות, כאומרים – לא מדובר רק בדמויות המוגזמות של לוין, זה גם אנחנו השחקנים, ואם זה גם אנחנו אולי זה גם אתם, הקהל. ובאמת זה חלק מהיופי במחזה הקשה והמבדר של לוין, העובדה שגם כשאנחנו מתכווצים מול הבוטות של הדמויות, אנחנו יכולים להכיר את הקנאה, התאווה, ואת הקטנוניות, שנמצאות – אמנם רק קצת – גם אצלנו.
ההצגה מתחילה בהחלטתו של איתמר יעקבי (ערן מור, מוצלח מאוד) לחיות. אסתרקין מבקש להעניק מעין צידוק להחלטה הפתאומית, ברמז על ניסיון התאבדות, דבר מיותר בעיניי שכן הקפריזיות של יעקובי היא חלק מהעניין. ההחלטה מתבטאת בנחישות להרוס את ידידותו ארוכת השנים עם לידנטל (דוד שאול, משעשע ומרגש) והקמת חיי משפחה עם רות שחש (כנרת לימוני, מוכשרת ביותר), שממנה הוא מתלהב בעיקר בזכות המראה החיצוני שלה. לאחר שנזנח, מחליט לידנטל להעניק את עצמו כמתנת חתונה לזוג הצעיר, ומתנחל בביתם כמחזיק נר־תמיד.
בטקסט של לוין אין סאבטקסט או אולי יש רק סאבטקסט, שכן הדמויות מתרגמות את כל מעשיהן לסיבות שמניעות אותן לפעולה, ולרוב הן לא נאצלות. לוין מפשיט את הדמויות שלו ממחלצות הנימוס, התרבות, הטקט, הן מופעלות על ידי איד, שלו הן מעניקות קול. העירום הזה הוא אמנם בעיקר מילולי, אך יכול להיות בוטה מאוד, ולא להתאים לכל הצופים.
כמעט שאין התייחסות בעיבוד החדש לשנים שחלפו מאז נכתב המחזה. במהלך הצפייה ניסיתי לחשוב למה לא מתעוררת בי התנגדות לאפיון המגדרי הברור שנוגע בקלישאות – לדוגמה דמותה של שחש מוצגת כמלכודת דבש המתגלה כ"קלפטע" החולמת למרר את חיי בעלה – אולי משום שלוין לא חומל על אף אחד מן המינים ומציג את שניהם בעליבות מירבית.
על הבמה הממזרית שעיצבה איה באך המורכבת בעיקר מארון קיר גדול, נמצא גם הפסנתרן מיכאל קנר המשעשע, המנגן את המוזיקה של אלכס קגן ולוקח הוא חלק בהתרחשות. את עבודת הבימוי והמשחק הנהדרות משלימים התלבושות של דפנה פרץ והתאורה של אורי רובינשטיין.
יעקובי ולידנטל, תיאטרון הקאמרי
