בעבור המשוררת ענת לוין, מקום הזיכרון אינו במוח ובחיבורים שבו אלא בגוף. התווך בין הגוף לזיכרון הוא נושא שהעסיק אותה עוד בספריה הקודמים, שבהם בחנה את עוצמת הכאב הנותר מילדות אלימה ועשוקה ועד לטיפולי פוריות קשים. בספר שיריה השלישי, ״רק רגע גוף״, היא בוחנת את מה שנותר בבשר לאחר מות האהבה.
הבשר של ענת לוין מלא בשאריות אהבה והכיסופים לה. את האהבה – אהבת נעורים ממושכת, עזה, נואשת, מייסרת – היא מניחה כבר בשיר הראשון, ועוסקת בה לאורך שני השלישים הבאים של הספר. ״נְסַכֵּם בָּזֶה / שֶׁנִּדְמֶה כִּי תָּמִיד / עָמַדְתִּי מֵאֲחוֹרֶיךָ, / אֲבָל הָיִיתָ מִכָּל צְדָדַי. נָתַתָּ / עֹרֶף זָקוּף, חֲצִי מַבָּט, חִיּוּךְ אֶחָד / אָפֹר, פְּרָלִין שָׁחֹר נָתַתָּ, נִכְנַסְתָּ וְיָצָאתָ / מֵהָעוֹלָם שֶׁלִּי קָשֶׁה וְלָבָן וְטָהוֹר״. כמו מכשף המעלה כוחות עמוקים מהתהום, או כמו דוד המלך שמנסה לכרות עד השיתין כדי לכונן בית, לוין מציגה לנו עירור מכוון של תהום השבר כדי שתוכל להישיר אליו מבט וכך להיחלץ ממנו.
לוין כותבת שירה באיטיות שיש בה תשומת לב רבה לעצם היותה נכתבת. היא מודעת למעשה הכתיבה ולמשוררות שקדמו לה, ומשום כך בוחרת לגדור את עוצמת התיאור ולהגיע תמיד אל ליבת הדברים, אל עומק הרגש שמניע את הקיום. המיומנות וההשכלה שלה כמשוררת מאפשרות לה לתאר את הרועד בדיוק וביציבות, שכמו ממפים כל צד של שברון הלב.
אחרי שדייקה בכאב, מגיע טשטוש האושר. השליש האחרון של הספר עוסק בשמחה העמוקה של לוין עם בעלה, המשורר עדי עסיס, ובתם התינוקת נעמי שנולדה אחרי שנים ארוכות של ציפייה וטיפולי פוריות קשים. השירים בחלק הזה אווריריים וקצרים בהרבה – למרות הדאגה האימהית שחופה על כל צדדי חייה (בעיקר בימי הקורונה, בשיר אקטואלי לא אופייני שנכנס לספר), ויש בהם תחושה נדירה ומרגשת של הודאה בפלא והכרת הטוב כלפיו.
כך מושלם המעגל: גוף הילדה השבור, וגוף האישה המנוצל והנעזב, מתמלא באור, באהבה ובפלא של חיים מתחדשים. לאורך כתיבתה מראה לנו ענת לוין באומץ וברכות שהשירה, במקביל להיותה עירור מכוון של הצער והכאב, היא מהלך של ריפוי וגאולה.
הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף, / שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף, לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַרְפּוֹת / אֶת הַגֵּו, לַעֲצֹם עֵינַיִם וְלִנְשֹׁם, לֹא לִדְאֹג. / רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּתוֹכוֹ וּמוֹסְרוֹת מֵידָע אֲוִירִי, / הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי. // מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא שׁוֹמֵעַ, / לְמָשָׁל, אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב. אֲנִי חוֹשֵׁשׁ, / הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם, / זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן / אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, / בַּתַּחְתּוֹנִים. // הַמּוֹרֶה סוֹגֵר אֶת הַתְּרִיס, מְכַבֶּה אֶת הָאוֹר, / חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר / וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ, / מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.
רק רגע גוף/ ענת לוין/ הקיבוץ המאוחד, 72 עמ׳
