המסעדה החדשה של אייל שני מספקת חוויה על-חושית

לפחות פעמיים בשנה אנחנו עולים לרגל לעיר האורות, הלא היא פריז. רוב האנשים (ואלון ביניהם) חושבים שאנחנו נוסעים כדי לקבל השראה, להתפתח מקצועית, לטעום טעמים חדשים ולהתעדכן בכל מה שחדש בעולם הקולינריה. אבל אני בתוכי יודעת את הסיבה האמיתית לשמה אנחנו נוסעים: הכרוב הממולא בתוך פיתה במזנון של אייל שני ברובע המארה.

שני מחזיק בהמון מסעדות בארץ ובעולם, ועד לפני חודש רק אחת מהן הייתה כשרה – ההיא בפריז. כל יום היינו רודפים פטיסרי אחר פטיסרי, מתמלאים בסוכר וחמאה, ובערב, עייפים, היינו מגיעים אל המזנון, זוללים בהנאה את הכרוב הממולא החלומי ועוד כל מיני מנות שאף אחד בארץ לא יודע להכין כמותן.

לפני חודש הגיעה הבשורה: אייל שני פותח מסעדה כשרה בארץ (שזה גם קצת עצוב כי היא נפתחה במתחם של מסעדת ליליות שהייתה מעולה ונסגרה). לא ידעתי את נפשי מרוב אושר, וישר הזמנו מקומות.

בלילה שלפני לא נרדמתי. אני לא צוחקת. אני לא נוהגת לסגוד לאנשים (חוץ מלגדליה), ואני באמת לא סוגדת לבחור ההוא עם הבלורית הכסופה, אני רק מעריצה את האופן שבו הוא מכין אוכל, משתאה מול הפשטות שבה הוא מרכיב מנות, מקנאה בהבנה שיש לו בחומרי גלם – מה החציל צריך, מה העגבנייה אוהבת ואיך מטפלים בדג הספציפי הזה.

נכון, הוא פלספן, ואם אתם אנשים רגילים שרק רוצים לאכול אוכל טוב ההתפייטות שלו בטח תעייף אתכם (ראו תפריט), אבל אם תצלחו את השורות הסתומות־משהו ותצליחו להצביע מול המלצרית על המנות שאתם רוצים, מובטחת לכם חוויה על־חושית (אני לא רוצה להגזים, אבל בשבילי לגמרי אפשר לבחור מנות בצורה אקראית, ובפעם הבאה שנהיה פה אבחר מנות אחרות עד שנכסה את כל התפריט. ואני יודעת, פשוט יודעת, שהכול יהיה מעורר השראה באיזשהו מובן בגוף).

בכל אופן, אני, קוראת את התפריט די בעיון. זה כמו כתב חידה מסקרן שאין לי יומרות לפצח. אני נהנית מעצם השירה. התפריט מחולק לקטגוריות פשוטות: לחם/  ירקות/ דגים/ תרנגולת/ טלה/ פרות/ מתוקים (ויש עוד קטגוריה אחת "גפילטע בר" ובה מנות שמותקנות על הבר לעיני היושבים).

למרות שאני בחודש תשיעי ובטני מתפקעת ללדת התעקשתי לשבת על הבר, כשמולנו נחים מרבדים של לימונים ועגבניות. הרי כל הסיפור שלו זה חומרי גלם, אז למה לא לתת להם כבוד עד הסוף?

המלצרית מגיעה ואני מבקשת מאלון שילך על זה לבד הפעם ונשענת אחורה. הוא מחליט לבחור מנה אחת מכל גזרה. לפני הכול, קורה הדבר שהכי גורם לי להעריך מסעדות (ואני מקווה שהוא ימשיך לקרות עוד שנים רבות, וזו לא סתם מחווה של מסעדה בימיה הראשונים) – קבלת פנים שהיא הכנסת אורחים: צלוחית עם גרידת עגבניות מאוד מרוכזות בטעמן (קשה לקרוא לזה "גרידה" כי העגבניות עוברות גם תהליך של סינון צפוף וכך הזרעים נותרים בחוץ ומתקבל מיץ סמיך ועשיר), טחינה מצוינת וזיתים, ולידם פרוסת לחם מחמצת עבה וענקית בתוך שקית נייר חומה.

ואז כל המנות שהזמנו מתחילות לזרום אלינו בקצב ובסדר מושלמים. צלחת החריפים היא לפני הכול יפהפייה. שלושה סוגי חריפים בצבעים עזים: מטבל של פלפלים ירוקים טריים קצוצים על הקרש עם שום, מטבל אדום־אדום כזה שהוא מין מרמומה בלי פלפלים אבל עם חריפות נעימה שפותחת תיאבון, ומעליהם נח לו פלפל ירוק מטוגן בשלמותו. אני, נצר למשפחת אוכלי חריף עד שיוצא עשן מהאוזניים, מתאפקת מאוד לא לרדת על כל הצלחת ולסגור את הסיפור.

אלון קולט בזווית העין את אחת הטבחיות מכינה משהו על הבר ומתפלל שזה שלו. ואז מגיע הבליני, ישר מהידיים שלה לשלו, מקופל לו בתוך שקית נייר, והוא מכיל בתוכו את כל הדברים שאני בכלל לא אוכלת: איקרה, חמוצים, חזרת ומטיאס כבוש. מזל שהיו שם גם ביצה ואיולי שגרמו לי לאזור אומץ ולקחת ביס מהצד, ואז גם מהאמצע, ואז לטרוף לאלון את כל המנה. איזה עונג. הבליני היה רך ושמנמן ועם כל מה שזרקו בפנים זה היה פשוט עולמי.

אחריו הגיע סלט תפוחי אדמה, מה שנוהגים לכנות "סלט רוסי", אבל במבנה קצת שונה: תפוח־אדמה ראטה (הזן הכי טוב בעולם בערך, למי ששואל) שלמים וקטנטנים, מצופים איולי ושמיר. על פניו, מנה פשוטה. אבל שוב, כשיש הבנה בחומרי גלם, לא צריך יותר מדי, ולראיה המנה הבאה: "פילה חציל עטוף בשמן זית" – צלחת עם נתחים של חציל שנבחר בקפידה, קלוי היטב במלח ושמן זית. זהו. בדיוק כמו שכתוב בתפריט, לא חסר דבר. אני לא יודעת כמה תעריכו את זה בתור מנה בפני עצמה, אבל בשבילנו זו הייתה פסגת החציל.

ואז הגיע השף בכבודו והניח על הבר ממש לידנו (לא לפני ששאל אם אכפת לנו) ארבעה עופיונים צלויים, עורם שחום וקריספי, שיהיה, בינתיים. דקות לאחר מכן, הוא לקח אחד מהם ופירק בידיו לתוך סלט ירוק, רענן ועשיר, הכניס לשקית נייר וחיפש מי הזמין, חבל שלא אנחנו.

עד כה הצלחות מנוגבות היטב, חישוב מהיר של מה שעוד יבוא, ונדמה שהלילה כולנו נישן מרוצים.

שני שניצלים ענקיים, מופרעים כמו אלמוגים, מונחים לפנינו, עשויים שכבות של חזה עוף דק ופירה, מטוגנים היטב בציפוי פריך־פריך של פירורי לחם. אולי השניצל הכי טוב שאכלתי עד כה. לצידם, על הקרטון החום העבה חזרת, חרדל ואיולי, וגם מין קונפי תפוחים מתוק שבאופן מפתיע יוצר שילוב גאוני. מולי חולפת מלצרית עם מה שנקרא בתפריט "ברוסקטה אבוקדו", אני יוצרת קשר עם עין עם המלצר שלנו ומסמנת לו "אני רוצה כזה גם". אלון צוחק עליי, כי מאז חודש שישי אני שבעה מאוד, מפוצצת, אחרי שלושה ביסים של משהו, ועכשיו, כאילו כלום. בור ללא תחתית.

אבל הברוסקטה כל כך יפה ותמירה – פרוסה עבה של טוסט חרוך על הגז, מרוחה בשום, ועליה נתחים ענקיים של אבוקדו. זה מבנה כל כך טבעי ופשוט ונראה כמו צב. ואני שמחה לגלות שטוב עשיתי שהזמנתי אותה, כי שוב, שיעור בחומרי גלם – אין פה אפילו לימון. רק האבוקדו הכי טוב בשוק, ומלח. וזו הייתה הפסגה האחרונה בארוחה כי אחריה הגיעו צלעות טלה טעימות, אני לא אגיד שלא, אבל איכשהו, לא חשבו על המנה הזאת עד הסוף. זו מנה זוגית של שלוש צלעות עסיסיות שנחות על קבב טלה ארוך ומסביב קוביות של בשר טלה שנצלו על שיפוד קצת יותר מדי זמן. והיה גם סלט של ירקות רעננים חתוכים יפה עם לימון ונענע. טעים, אבל קצת בלי אופי, קצת לא עד הסוף. כאילו לקחו מנה מהמטבח של המסעדה

השכנה.

ואף על פי כן, תודה לאל שמעתה והלאה הארוחות הטעימות של חיי לא יעלו לי במחיר טיסה לפריז.