הכניסה לבית של קרן אגם מעוררת בי מיד תחושה מוזרה של דז'ה־וו. הסלון המואר עם רצפת הפרקט, המרפסת הגדולה שנפתחת ממנו – כאילו כבר הייתי פה. ואולי זה בכלל לא מוזר, בהתחשב בעובדה שהבית מככב בעמוד האינסטגרם הפופולרי שלה. "הרבה פעמים כשאנשים נכנסים לפה לסדנאות הדבר הראשון שהם אומרים זה שהבית נראה קטן יותר מאשר בסטורי", מספרת אגם. את הקפה היא מגישה לי לצד דובשניות טבעוניות, צמד מילים שבדרך כלל לא היה מעורר בי שום חשק לאכול, אבל אני מופתעת לטובה מהטעם ומהמרקם, ובעיקר מקבלת אישור למה שכבר ידעתי: האישה יודעת מה היא עושה.
אגם, למי שלא מכיר, היא בעלת הבלוג "נשואה למאפייה" ומפעילה עמוד אינסטגרם שיש לו 162 אלף עוקבים. היא מגדירה את עצמה כאופה ביתית, ואם תמצאו אצלה מתכוני קונדיטוריה מורכבים – זה כי היא מצאה גרסה קלה להכין אותם. "אני חושבת שזה אולי מה שמייחד אותי מהבלוגרים האחרים, שהכול קל, זמין וזול יחסית, כי התחלתי לאפות כשלא היה לי כסף".
היא בת 49, בזוגיות, ואמא לשלושה ילדים. עמית (22), מנישואיה הראשונים לאבי ניסים מההרכב "אסטרל פרוג'קשן" ("נשארנו חברים מאוד טובים"), אור (17) וגור־אדם (15). את ילדיה אפשר לראות לא מעט בעמוד האינסטגרם שלה. "הם אוהבים שמזהים אותם", היא מודה.
את המשיכה שלה למטבח היא מייחסת לא מעט לאביה הבשלן, שהלך לעולמו בחודש דצמבר האחרון. בילדותה התגוררה המשפחה במושב שדות שבסיני, ולאחר הפינוי, כאשר אגם הייתה בת עשר, לאביה היה ברור שימשיך לעשות את מה שעשה כל חייו – לעסוק בחקלאות. "הוא קנה נחלה במושב ביתן־אהרון", היא נזכרת, "אבל זמן קצר אחר כך פרץ בארץ משבר חקלאי גדול, והוא התרסק כלכלית יחד איתו. במשך כמה שנים הוא עוד ניסה להמשיך, העביר פרחי שעווה מפה לשם כדי שיהיה מה לאכול, אבל החובות הלכו וגדלו, והוא עזב גם את זה. היו לו חברים מסיני שאחרי הפינוי פתחו מסעדה בתל־אביב. הוא היה הולך לשבת שם, לאט־לאט נכנס לעניינים, ופתאום עבר למטבח. כאילו החיים משכו אותו לשם.
"לא מזמן פנתה אליי מישהי שניסתה להציל את המשק של ההורים שלה, והעליתי את זה לאינסטגרם. הסיפור האישי שלה נגע לליבי – מישהי שעושה את המקסימום כדי להציל את המשק של ההורים שלה. 24 שעות אחרי שהעליתי את הסיפור לסטורי, הגיוס עלה בעוד איזה 170 אלף שקל. זה היה מדהים".
אבא שלך היה מבשל גם בבית?
"לא. קודם כול, הבית הבולגרי של אמא שלי היה מאוד דומיננטי מבחינת הקולינריה, אבל כשאבא שלי התחיל בתחביב הזה, הוא נהג לבשל יותר מהמטבח המודרני־צרפתי או אוכל סיני".
איך הוא ידע לבשל ככה?
"הוא היה מזמין ספרים מחו"ל בכמויות מטורפות. היה לו חוש טוב ללמד את עצמו, אז זה מה שהוא עשה, אבל כתחביב. אמא שלי המשיכה לבשל אוכל מהבית שלה כל החיים. שניהם היו בשלנים מדהימים".
ומתי את נכנסת למטבח?
"עבדתי עם אבא שלי במסעדות בתל־אביב בתור מלצרית אחרי הצבא. במשך שנים הייתי רק מלצרית, כי לא ידעתי מה אעשה עם עצמי, ובמסגרת הניסיונות שלו לעזור לי להתפתח לאיזשהו כיוון, הוא הציע לי ללמוד בישול במלונות דן. הוא רשם אותי, והלכתי, אבל אחרי כמה שיעורים העיפו אותי, כי לא הייתי בעניין ורק הפרעתי. הייתי מאוד חוצפנית, כל הזמן זורקת בדיחות כאלה, בהחלט לא מתאים, בטח במסגרת שאתה אמור להגיע אליה מרצונך. אז לא נשארתי שם. בדיעבד אני אומרת שהם עשו לי טובה. הקטע הוא שאחרי שהעיפו אותי, הבאתי עוגת שוקולד לפרידה, וכשהמורה שלי טעם אותה הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'את לא במקום הנכון!' הוא התכוון לקונדיטוריה, ושנים לא התייחסתי לזה".
לא אפית בבית?
"התחלתי לאפות בגיל 40. זה היה שילוב של שלושה דברים, עברנו לדירה חדשה ביפו שהיה בה תנור טוב, קיבלתי מדודה שלי את המיקסר שלה, וחברה ביקשה ממני עוגה ליום הולדת, ואז הכנתי עוגה ממש טעימה, של אמא שלי".
להיפטר מדפוסים ישנים
המעבר של המשפחה מסיני למרכז הארץ היה לא פשוט גם עבור אגם עצמה. "עברתי איזה משבר, אולי בגלל הפינוי ואולי לא, ובגיל 11 התחלתי לעבוד: חילקתי עיתונים, עבדתי כבייביסיטר ובמלצרות. וזה השפיע על המשך החיים שלי. נהייתי עצמאית, ואני חושבת שזה גרם לבית הספר להפוך להיות מטרד בעיניי. לא עניין אותי ללמוד. אחרי שאמא שלי ניסתה לעשות הכול כדי שלא אנשור, היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי עם המון כאב לב, אבל מתוך איזו השלמה, שאין טעם שאלך יותר לבית ספר. שתביני, אמא שלי הייתה עובדת סוציאלית לחוק נוער, ופתאום זה מה שקורה אצלה בבית".
באיזה גיל זה היה?
"בערך 15 וחצי. הפסקתי ללמוד, ועברתי לגור בחוות סוסים עם חבר שהיה גדול ממני בכמה שנים. עשיתי שם מה שאני אוהבת ואחר כך עבדתי כעוזרת מציל. אז עוד לפני הצבא הייתי עצמאית לגמרי, היה לי כסף. לא גרתי בבית, ולמדתי בבית הספר של החיים.
"לא למדתי אחר כך יותר בחיים שלי, אבל אני לא מצטערת על זה לרגע. לפני כמה שנים היה לי ריאיון ל'טיים אאוט', והמראיינת אמרה לי שאני אוטודידקטית. רק אז הבנתי שזה מה שאני. הייתי צריכה מישהו שיגיד לי את זה. אז כן. יש לי קצת חוסר במילים לועזיות, אבל מעבר לזה, אני ספצית בהרבה דברים".
נושא החינוך קרוב במיוחד לליבה. בעבר שיתפה את עוקביה במשבר שחוותה בתה בסיום חטיבת הביניים, והמליצה על מסגרות קטנות המותאמות לילדים שלא מוצאים את עצמם בבתי הספר הקונבנציונליים. "לי היו מענים שלאמא שלי לא, שזה בתי ספר לא קונבנציונליים. אז בדיוק פתחו את בית הספר הדמוקרטי בחדרה, ואמא שלי שלחה אותי אליו, אבל זו הייתה השנה הראשונה שלו וזה לא היה מוצלח. היום יש המון בתי ספר, ואת הבת שלי העברתי למסגרת קטנה, לא ויתרתי".
את אומרת שאת לא מתחרטת לרגע שנשרת, אז למה לא ויתרת לה?
"כי היא לא כמוני, ואלה זמנים אחרים. היא לא הייתה הולכת לעבוד ומוצאת איך להעסיק את עצמה, היא הייתה יושבת בבית ולא עושה כלום. במסגרת הקטנה היא פרחה ויצאה מצטיינת שכבתית, עם בגרות ביד. אחר כך זה קרה גם עם הבת השנייה, חיפשנו הרבה עד שמצאנו מסגרת מתאימה, והיא פורחת בה".
אז איזו אמא את?
"תראי, לא הייתה לי תוכנית אמהית מסודרת, כמו אצל כולם התוכנית שלי הייתה לא להיות כמו ההורים שלנו, ואז אנחנו מגלים שאנחנו כן כמו ההורים שלנו".
לפני שלושה חודשים העלתה אגם סרטון לעמוד שלה, שבו היא ובתה האמצעית אור רוקדות ריקוד מתוזמן. מאז זה הפך למסורת, ובכל יום שישי עולה לעמוד סרטון ריקוד. לצד הלייקים, הסרטונים זוכים לתגובות רבות בעניין דימוי גוף וקבלה עצמית.
"תראי, היא בסך הכול ילדה בת 17. אין לה את התובנה הזאת של לעשות שינוי בעולם בנושא דימוי גוף. היא עוד לא במקום הזה. אני חושבת שהיא התחילה איתי את הרילס מתוך כיף. הקטע הוא שהתגובות של האנשים שמתייחסות למשקל שלה, הן דווקא תגובות טובות של: 'איזה מדהים!' ואנשים שכותבים לי שהם שינו את היחס לילדים שלהם בעקבות הסרטונים, וילדות שכותבות שזה מדהים לראות את זה, כי בבית הן מקבלות משהו אחר לגמרי. אז ההתייחסות ברובה היא חיובית.
"גם אנשים ששואלים אם אני מעירה לה, זה לא ממקום רע. זה מדפוסים ישנים ש'לילד אסור להיות שמן', זה בא מהרצון של כולן להיות יפות וחתיכות באינסטגרם. הם לא יכולים לדמיין מצב שבו אמא מקבלת את הילד שלה שהוא עם עודף משקל, ועוד בצורה כזאת של ריקוד באינסטגרם".
מאז ומתמיד התייחסת לזה ככה?
"תראי, עברתי תהליך במהלך השנים. מאז שאור הייתה ילדה הייתה ביקורת מהסביבה. היו שומרים לי כל מיני כתבות מהעיתון על דיאטות, ואני באיזשהו שלב אמרתי: תקשיבו, תעזבו אותי! הבאתי ילד לעולם והוא עומד בפני עצמו. אנחנו לא צריכים להגיד לו כל היום מה כן לעשות ומה לא לעשות. אני לא יכולה לעמוד בזה, זו לא המטרה שלשמה הבאתי ילדים. היא מצידה לא נמצאת במקום הזה שבו היא רוצה לעשות שינוי, אז אני לא יכולה להכריח אותה לעשות אותו.
"כשאור תחליט שהיא רוצה לעשות איזשהו שינוי, אני פה בשבילה. וזה מה שאני אומרת לה. היא קמה כל בוקר, ואני אומרת לה: 'איזו יפה את', כי היא באמת יפה, והיא ממש מוכשרת, היא במגמת תיאטרון, וזה מה שאני רוצה לחזק. אני זוקפת את זה לזכותה, כי היא ידעה לעמוד על שלה. אני רואה כל מיני ילדים שהם גדולי גוף, והם נורא מופנמים, כי ירדו עליהם בבית ספר או יורדים עליהם בבית. וזה לא המקרה פה".
נושא דימוי הגוף הוא לא המקום האישי היחיד שהעוקבים נוגעים בו. כמו הרבה אושיות אינסטגרם, גם אגם עונה כל מוצ"ש לשאלות של העוקבים שלה – גם כאלו שלא עוסקות ישירות בתחום העיסוק שלה. "לפעמים אנשים לא מודעים עד כמה זה יכול להיות אישי. כשאני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני לוקחת הפסקות".
"במקרים שבהם אני מרגישה שאני מקנאת במישהו, אני פשוט הופכת אותו לחבר שלי וככה אני מתגברת על הקנאה ומשחררת את זה. אני עושה את ההפך מהאינסטינקט"
תני דוגמה למשהו כזה.
"אני מעלה הרבה פעמים סטורי של 'בוקר טוב' מהבית, ואנשים עושים צילומי מסך של מה שאת רוצה – הפרטים הכי קטנים, הם מסתכלים פה על הכול. הרבה פעמים אני לא קולטת בכלל מה אני חושפת וזה חוזר אליי כזה, ומייצר הרבה לחץ.
"בסגר האחרון נסענו להתארח באיזשהו מקום יפה – והעליתי תמונות משם, בלי להגיד איפה אני. זה היה סוף הסגר, המלונות היו סגורים אבל היו מקומות קטנים יותר שהיו פתוחים. ואז כאילו העולם התפוצץ, וכל המדינה הייתה חייבת לדעת איפה קרן אגם נמצאת. התחילו להעלות תמונות שלי מהמקום הזה בכל מיני קבוצות מטיילים בארץ, ואנשים התחילו לשלוח הודעות לכל הילדים שלנו באינסטגרם, לכולם, ויש לנו ביחד שישה ילדים (שלושה מנישואיו הקודמים של בן זוגה, אב"פ).
"העניין הוא שזה לא כדי לבוא לקבל חתימה מקרן אגם, אלא כדי לדעת איפה היא נופשת – והיא לא אומרת. יש לאנשים את הרצון הזה לדעת, ואת המחשבה שכל דבר שאת עושה את חייבת לפרסם. מאיפה החולצה ומאיפה הג'ינס? איפה את נופשת? איפה את אוכלת? אבל יש מקומות שאת רוצה פשוט להיות בהם. ולא כל הזמן לענות מאיפה החולצה. אבל יש להם ציפייה, ואני לא מאשימה אותם, כי תחשבי כמה אנשים יש ברשת שלא לוקחים כוס ליד בלי שישלמו להם כסף על זה. אז התובנה של אנשים היא שכל בלוגר הוא פרסומאי. צילמת עכשיו את עצמך אוכלת בננה, והם צריכים לדעת מאיפה הבננה".
יש איזה חוזה לא כתוב בין בלוגרים לעוקבים, שאם בחרת להעלות, אתה צריך להגיד לנו מאיפה זה.
"כן. תראי, יכולים לשלוח לי עכשיו איזה שמן זית של משפחה, ואני מפרסמת באהבה בלי כסף. אני פרזנטורית של נספרסו ישראל, יש לי חוזה עם גד, אני עושה פרויקטים מסחריים עם גופים שיש להם תקציב לפרסום. אני לא אקח כסף מחנות שמוכרת ירקות, או ממישהי שעושה תכשיטים בבית להנאתה במאה שקל. דווקא את זה אני מפרסמת באהבה. הערך המוסף של זה מאוד גדול, לדעת שיש עסקים בישראל שתרמתי להצלחה שלהם בצורה משמעותית".
בשנה וחצי האחרונות, בעיקר בזכות המתכון שפרסמה לבגט ללא לישה, גדלה כמות העוקבים של אגם באופן משמעותי. מ־30 אלף ל־160 אלף. למרות זאת היא ממשיכה לתת יחס אישי לעוקביה ולענות בעצמה לכל הודעה ששולחים אליה באינסטגרם. "זה המקום היחיד שבו אני עונה לכולם. יש את הילה העוזרת שלי, שמנהלת את דף הפייסבוק ועונה על אימיילים, אבל על האינסטגרם אני אחראית. זה יהיה ניתוק מוחלט מהקהילה שלי אם לא. גם בפייסבוק, למרות שהילה עונה, אני נכנסת, מסתכלת. זה העסק שלי, אני רוצה כל הזמן להרגיש אותו".
ותודה ללייזה פאנלים
מי שעודדה את אגם לפתוח את הבלוג היא חגית ביליה, המוכרת יותר כבלוגרית לייזה פאנלים. אגם עבדה איתה בעבר בערוץ הילדים, וכשהתחילה לאפות, ביליה ניסתה לשכנע אותה לפתוח בלוג משלה. "אבל הייתי ממש חסרת ביטחון, ולא עשיתי את זה". רק אחרי שלוש שנים החליטה ביליה לקחת את המושכות לידיים והעלתה ל"סלונה" אייטם על אגם, והוסיפה מתכון לעוגה שלה. "היא שאלה אותי: מה הקטע של העוגה הזאת? אז סיפרתי לה שזו עוגה שהכנתי כשירדנו איזה יום אחד לים היא קראה לה 'העוגה של אחרי הים', והיא הפכה לטירוף באתר. זה נתן לי את האומץ לפתוח בלוג".
לפני כחודש הוציאה אגם ספר עם מיטב מתכוניה, שנקרא, כמו הבלוג, "נשואה למאפייה". "גם על הוצאת הספר חגית אחראית. יש לה קשר ארוך עם מודן, היא כבר הוציאה איתם כמה ספרים, ואחרי הספר הראשון או השני שלה, היא שאלה את רוני מודן (הבעלים) 'למה את לא מוציאה ספר לקרן אגם?' אז אני כאילו יכולה להגיד שמודן פנו אליי ולהשוויץ בזה, אבל מי שעשתה את החיבור הזה – זאת לייזה. היא משהו אחר. היא קיבלה אותי לעבודה כשהייתי בת 25, וגם אז היא ראתה את הפוטנציאל שלי אחרי שהייתי מלצרית".
איך את מסבירה את ההצלחה של ספרי המתכונים, היום בעידן שהכול נמצא באינטרנט?
"אני לא יודעת להגיד למה אין תחליף לדבר הזה, אבל אין לזה תחליף. נראה לי שספר זה משהו קדום ובסיסי שאנשים לעולם לא יוותרו עליו. זו גם הבריחה שלנו. כמה אפשר עם כל המסכים האלה?"
שלושה מתכונים של אגם שברו את הרשת – הבגט ללא לישה, שמיקם אותה בצמרת של בלוגרי האוכל בישראל, עוגת הרוגלך המבולגנת וחלות הבייגלה הירושלמי. "לפני כמה שנים, הלכתי ליום הולדת של חברה ורציתי להכין חלה", היא נזכרת, "בסוף החלטתי להכין בייגלה ירושלמי אז הכנתי את הבצק, טבלתי כל גליל בשומשום, ואז נזכרתי שבהתחלה רציתי להביא חלות, אז החלטתי לקלוע את זה. אני זוכרת שכשהוא יצא מהתנור וכשהבאתי אותו לשם, הייתה כזאת התרגשות, שכתבתי הודעה לאדי מזרחי (בשלן ואופה, אב"פ), שהמתכון של הבייגלה הוא שלו, 'אדי, תראה מה עשיתי!', והעליתי את זה לאינסטגרם. גם הבלוגרית רחלי קרוט פרסמה את זה אצלה ואנשים התפעלו.
"אותו דבר עם עוגת הרוגלך המבולגנת. זה התחיל מאילוץ, זו הייתה סדנה ראשונה או שנייה שאפיתי בה רוגלך, וצריך לאפות אותם במרווחים בתבנית. בשלב מסוים אני קולטת שאני לא עומדת בזמנים, זה היה בתקופה של תנור אחד ביתי, ופשוט אמרתי להם: 'חבר'ה, תזרקו פה את כל הרוגלך, אין מה לעשות!' ויצאה עוגת הרוגלך, וזה היה מטורף!
"אני אגיד לך את האמת: אף אחד מאיתנו לא המציא שום דבר. אנחנו בסך הכול לוקחים משהו בסיסי ונותנים לו את הטוויסט שלנו. המעצבת הגרפית ג'סיקה וולש אמרה פעם: 'אין דבר שהוא מקורי לגמרי. יצירתיות ורעיונות נובעים מיצירת קישורים מעניינים ובלתי צפויים ומהצגת דברים שכולנו כבר ראינו, מנקודת מבט חדשה'.
"זה קצת מכניס לפרופורציה. יש המון מלחמות על מי העלה ראשון, ולמה לא נתת לי קרדיט, וזה אינסופי ומעורר כעס גדול אצל הרבה בלוגרים. את יודעת מה אני עושה במקרים שבהם אני מרגישה שאני מקנאת במישהו? אני פשוט הופכת אותו לחבר שלי, וככה אני מתגברת על הקנאה ומשחררת את זה. אני עושה את ההפך מהאינסטינקט – אני כותבת לה: וואו, איזה יופי!"
אגם גרה בשכונה המעורבת עג'מי שביפו. "זו אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת לגדל פה את הילדים, יש פה הכול מהכול. עג'מי מאוד יפה ופסטורלית בנראות שלה, אבל יכולה להיות מאוד אלימה בקטעים מסוימים".
איך עבר עליכם מבצע שומר החומות?
"כולם הרגישו את זה כאן. אני יכולה להגיד לך שלא יצאתי לרחוב כמה ימים, מהלחץ. התקשורת הציגה את זה בצורה כזאת שיש פה רצח בעיניים. ואני חייבת להגיד שזה לא נכון ברובו. זה כן נכון שהיו פה חבר'ה צעירים ואנשים שנהרו אל המסגד בימים מסוימים, אבל בסופו של דבר, מערכת היחסים שלי עם השכנים שלי לא התערערה לרגע.
"אני מאוד אוהבת את הפשטות של יפו. כן, יש הרבה אנשים שמגיעים לכאן כי יש להם כסף לקנות דירה ליד הים ויש להם חניון תת־קרקעי, אבל הילדים שלהם לומדים בתל־אביב, והם במכון כושר בתל־אביב ומנויים לגורדון. בעיניי הם לא באמת גרים ביפו. צריך ללמוד כל מיני דברים כשגרים פה. איך להתנהל בכביש, לא להסתכל לאן שלא צריך. אבל יש פה גם מפגשים אינטימיים וחבריים. לא הייתי הולכת לגור בשכונה טובה יותר בשום אופן".
