להקת פיקוד מרכז הייתה אחת הלהקות הצבאיות הנחשבות בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, שנייה במעמדה רק ללהקת הנח"ל. ב־1969 הפיקה הלהקה את אחת התוכניות המצליחות שלה שנקראה "רד אלינו לבקעה". אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי (גנדי), היה מעורב מאוד בתכנים וליווה את הלהקה לאורך הפקת התוכנית. הוא תכנן שהלהקה תעלה את התוכנית לפחות 500 פעמים, ולעיתים חמש פעמים ביום. על כן היה לו חשוב להקפיד על כל פרט, לגבש את הלהקה ולהשקיע תקציב גדול בשכירת הכותבים, המלחינים והמעבדים הטובים ביותר, כמו גם לפנק אותה באוכל שווה מדי פעם.
באותה תוכנית ביצעה הלהקה לראשונה את "שירו של צנחן". גנדי החליט שכל חברי הלהקה צריכים לעבור קורס צניחה ולשיר את השיר ענודים בכנפי צניחה. המטרה הייתה כפולה – להכניס את החיילים לראש של צנחן כדי שישירו את השיר בכוונה המתאימה, וגם לצלם קליפ שמציג את כל שלבי הצניחה הקרבית.
גנדי הגיע לראות את החזרה הגנרלית ומשהו במילים של השיר לא מצא חן בעיניו. הפזמון "שייפתח עלי שייפתח" נשמע בעצם כמו תפילה של החייל שהמצנח ייפתח והוא לא ייפול למותו. פרסום שיר כזה יכול לגרום לחיילים לחשוב שהמצנח עלול לא להיפתח, וזה יזרע חששות בליבם ויוריד להם את המורל, "ואם אנחנו מורידים את המורל, אז מה אנחנו בכלל עושים פה?"
כותבי השיר זעמו על גנדי ששם לב לבעיה רק ברגע האחרון, אבל ידעו שאם לא ישנו את המילים התוכנית לא תוצג. לאחר דיונים רבים הוחלט להוסיף אות אחת שעשתה את כל ההבדל – "כשייפתח עלי כשייפתח". המצנח ייפתח, השאלה היא רק מתי. כשזה יקרה אז "את העולם כולו אשכח".
"ראית אותו במטוס הממריא
תחתיו נפרשים פרדסים וכפרים
הוא חש את משא המצנח על גבו
אוחז ברצועות וחושב בליבו:
הנה עוד דקה והרוח תחבוט על פניי
הנה עוד דקה יפתח המצנח מעליי.
כשייפתח עלי כשייפתח
את העולם כולו אשכח
אני לבד והמצנח
כשייפתח, כשייפתח
כשייפתח עליי"
(מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום)
אחרי צאתו, עורר השיר סערה נוספת כשהאקדמיה ללשון העברית ביקשה להפסיק את השמעתו ברדיו מכיוון שהמילה מצנח אינה תקנית ויש להגות מַצְנֵחַ. אבל הקלטה מחדש לא הייתה אפשרית בשל חוסר בתקציב והריסת החריזה. השיר התקבל בהתרגשות בקהל הישראלי ועד היום רבים טועים בהגיית המילה הזו בגלל השיר.
הלהקות הצבאיות בעשורים הראשונים למדינה לא היו רק כלי תרבותי, היה להם תפקיד חשוב בהעלאת המורל של חיילי צה"ל וביצירת גאווה לאומית וחילית. כל יחידה וחיל זכו לשירים משלהם שיצרו אווירה מעודדת עבור הלוחמים. גנדי לא סתם התעקש על כל פרט בשיר הזה. הוא ידע היטב כי פגיעה במורל הלוחמים הוא חתירה נגד תפקידה של הלהקה. (ממש מאותה סיבה הוא החרים את "שיר לשלום").
בפרשת שופטים מתואר תהליך היציאה לקרב של צבא ישראל. דמות מפתח בתהליך זה הוא הכהן משוח מלחמה – אחד מבכירי הכוהנים שתפקידו הוא לחזק את לב העם לקראת הלחימה. "וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם! אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם! כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". עידוד העם לקראת הלחימה הוא תפקיד חשוב מאוד. הכהן שנמשח לכך עולה בדרגה ומקבל עליו איסורי חיתון וטומאה כמו של הכהן הגדול ממש. פעמים רבות רוח הלחימה משפיעה על תוצאות הקרב הרבה יותר ממאזן הכוחות והנשק. כשיש לחיילים מורל גבוה, צבא קטן יכול לגבור גם על צבאות עצומים.
אפשר לומר שהלהקות הצבאיות ממלאות באופן זה או אחר תפקיד שדומה לזה של כהן משוח מלחמה, אבל יש להוסיף כי התפילה לה' והאמונה בכוחו חסרים בשירי הלהקות.
ייתכן שעד קריאת טור זה חשבתם שהמילים הן "שייפתח עלי". אם זה הנוסח שרווח בציבור כנראה שגנדי לא הצליח, אבל זה כן אומר שהתפילה ניצחה וגם זה משמעותי מאוד.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
