"אנשים לא יכולים להבין מה זה לגור בתנ"ך. אני פותחת את החלון בחדר שלי ומול הבית הר גריזים והר עיבל. זהו נוף ילדותי – ברכה וקללה. אני תקועה בין שני הרים גדולים". כך מתארת יהודית כהנא, יוצרת הסרט "לכי לך", את החיים בגבעות השומרון. "זו היצירה הכי חשופה שלי עד היום", היא מודה, "אני עובדת עליה ארבע שנים, וההחלטה להסתובב עם המצלמה עליי הייתה לא פשוטה".
הסרט מגולל את סיפור ילדותה כנערת גבעות שמשתתפת באופן פעיל בהתנגדות לפינוי יישובים, אך בהמשך היא מתחילה להעלות שאלות בנוגע לצדקת הדרך. יוצאת בשאלה לבסוף, ובכל זאת מתקשה לעזוב את נופי ילדותה וממשיכה לגור במעלה־שומרון. "אני בהחלט נקרעת בין שני העולמות, ואני חושבת שהסרט מדבר על שלושה רבדים – הרווקות, ההתנתקות והיציאה משם".
"שנות האינתיפאדה השנייה היו לי קשות מאוד בתור ילדה. קברתי 17 אנשים שאני מכירה. למוות היה חלק גדול מאוד בחיים שלנו, הפחד היה עצום. כשאמא שלי ראתה את הסרט היא אמרה לי, מה, ככה פחדת?"
בתחילת הדרך היא אפילו לא ידעה שהחומרים שהיא מצלמת יבשילו לסרט באורך מלא. "הכול התחיל כשהייתי צעירה והתחילו לפנות את חומש. הלכתי כל הלילה מקדומים לשם, משהו כמו 17 קילומטר, והצלחתי להיכנס בערב האחרון של הפינוי. באותה תקופה נחשבתי לנערה ממש פנאטית, והיה ברור שאלך ל'בית העצים', המקום שבו התבצרו המתנגדים הקשים לפינוי. המורה שלי לקולנוע, מנורה חזני, הביאה לי מצלמה וביקשה שאתעד את הכול. במהלך הפינוי זרקתי קלטת אחת לחיילים כי חששתי שייקחו לי את כל הקלטות. נשארה אצלי קלטת אחת, ואת השנייה מצאתי מאוחר יותר, לקראת העבודה על הסרט, כשהלכתי לארכיון לחפש חומרים. זה בעצם הייחוד שלי בתור יוצרת – להביא צילומים מבפנים, ולא את אלו שרואים בכלי התקשורת".
את הסרט שביימה כהנא, וכבר הוקרן ב־yes וזמין לצפייה ב־yes VOD וב־Sting TV, ערכה הבמאית שרון יעיש, שגם כתבה איתה את התסריט. בתקופה הקרובה הוא עתיד לצאת להקרנה בסינמטקים, והוא עשוי בצורה אותנטית ונוגעת ללב. יצירתה של כהנא מורכבת מצילומים בזמן אמת, שחזורים מהעבר וצילומים עכשוויים שלה, ולאורכה מהדהדים מונולוגים ודיאלוגים עם הסביבה הקרובה שלה המתארים את תחושותיה המורכבות.
כך למשל, בפתיחת הסרט היא משחזרת משחק שני דגלים תמים שילדי אלון־מורה נהגו לקיים ברחבי היישוב, ומתארת כיצד השלווה והתמימות מופרים על ידי יריות שנשמעות ברקע, במה שנראה כמו עוד תקרית בין חיילים לפלסטינים. הילדים מתכופפים עם ידיהם על אוזניהם ופניהם מתמלאות אימה. "מאז לא שיחקנו את המשחק הזה יותר", לוחשת כהנא.
ברגע אחר של הסרט, בצילומי הדמיה, כהנא מתארת כמה קשה היה לה לישון בבית באותם ימים מחשש שיחדרו אליו מחבלים.
כולנו בטראומה
20 שנה אחרי היא ואחותה אמונה, שגם היא יצאה בשאלה, גרות בקרוונים סמוכים זה לזה במעלה־שומרון. "שנות האינתיפאדה השנייה היו לי קשות מאוד בתור ילדה, קברתי 17 אנשים שאני מכירה. למוות היה חלק גדול מאוד בחיים שלנו, הפחד היה עצום. כשאמא שלי ראתה את הסרט היא אמרה לי 'מה, ככה פחדת?'" התקופה הזו הייתה בלתי נסבלת, כי הפחד היה בתוך הבית, והפחד היה ודאי. זה לא היה איזה דמיון מופרך".
ומה את חושבת על זה היום?
"היום אני מבינה שזו הייתה מציאות לא נורמטיבית, אבל היא הייתה המציאות שלנו, אנחנו בעצם חווינו את ההשלכות. אני מוכרחה לומר שהיום זה לא ככה, אני מגיעה לבית של ההורים ולא מפחיד אותי יותר לישון שם. גם ההורים שלי עברו תהליך, ואני חושבת שגם הם עברו טראומה באותה תקופה, כולנו בעצם בסוג של טראומה. מה שגיליתי הוא שלמרות שאלו היו שנים קשות מנשוא, לא נהגו לדבר עליהן. הייתה תחושה שאם מישהו יקום וילך, כולם ילכו".
את מדברת על זה עם חברים מאז?
"תלוי מי. יש לי חברה לא דתייה וקל לי יותר לדבר איתה על זה. היא אומרת לי 'חיינו בתקופה משוגעת. אנחנו שרוטות מזה'".
כהנא (33), נולדה באלון־מורה לסמדר ודרור, זוג חוזרים בתשובה שהתיישבו שם מטעמים אידיאולוגיים. אביה אינסטלטור במקצועו, אמה מטפלת ברפואה טבעית, ולבני הזוג חמש בנות. היא בוגרת בית הספר לקולנוע באוניברסיטת אריאל, וכיום מלמדת קולנוע ועריכת וידאו ובמקביל גם עוסקת בנגרות. סרטה הראשון, "גינת עדן" שעסק בנערות בסיכון מהמגזר הדתי, היה מועמד לאוסקר הישראלי והוקרן בערוצים 2, 10 ובפסטיבל חיפה. "שמתי לב שביצירות שלי אני באמת מתעסקת הרבה בציבור שלי, כלומר יש לי כל הזמן דיאלוג איתו".
הדיאלוגים החזקים בסרט מתקיימים מול אחותה ואמה, שבהתחלה מתקשה לקבל את היציאה בשאלה שלה. באחד הרגעים בסרט היא מגיעה לבית הוריה במכנסיים. אמה מסרבת לצאת איתה להגעלת כלים ביישוב ודורשת ממנה לשים חצאית. כהנא מתעקשת לסרב ולבסוף אמה מתרצה.
"גדלנו במציאות שארץ ישראל היא הדבר הכי חשוב, אבל אני חושבת שזה בא מהחברה. אני לא חושבת שההורים שלי שלחו אותי לפינוי, הם שמחו שהלכתי, אבל הם לא אלו שאמרו לי לעשות את זה"
היום את במקום סלחן יותר כלפי ההורים?
"גם אם היום יבקשו ממני ללכת עם חצאית אני לא אלך. זאת אני, וקשה לי ללבוש חצאית. אבל אני חושבת שהריב עם אמא שלי היה חשוב, כי אחרת לא הייתי יכולה להיות אני. יצרתי את הסרט הזה מאהבה גדולה למקום שגדלתי בו, למרות שיש בו כל כך הרבה כאב ומורכבות. אני חושבת שזה בסדר לדבר על המחיר, כי כשיכולים לדבר על מחיר זה סימן טוב שמשהו קורה. כמו שאמא שלי אומרת בסוף כשהיא יוצאת איתי מהבית, 'אולי שווה לנסות דרך אחרת, אולי נגלה דברים חדשים'".
אגב, מאוד בולטת ההיעדרות של אבא שלך מהסרט.
"נכון. הוא נמצא בצילומים, אבל החלטתי בעריכה להשאיר דמויות נשיות יותר, היה לי חשוב להביא את הקול של הנשים בסרט". הקול הזה מובא בסרט דרך נקודת מבטה של אחותה אמונה, שתוהה מדוע בחרו לקרוא לה ככה, ודרך עיניה של האם, ששומעת מיהודית את עמדתה לגבי החתונות המוקדמות הנהוגות בקהילה שלהן. הוא עדין אבל נוקב. נחרץ, אבל לא מאכיל בכפית.
מתי התחלת להסתכל על המציאות שלך במבט ביקורתי?
"אני חושבת שזה היה תהליך, זה לא קרה ביום אחד. השבר המשמעותי התרחש לדעתי בפינוי עמונה. יצאתי בשאלה רק בגיל 28, אחרי שנסעתי למנהטן לעבודת צילום של שלושה חודשים. שם הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא חושבת שעברתי איזו שטיפת מוח, יש הרבה דברים ביהדות שאני מאוד אוהבת ואני בן אדם מאמין. אבל כבר בתור ילדה אני זוכרת שנורא רציתי לצאת החוצה. זה היה חזק ממני. גדלתי במציאות שבה הכי חשוב זה להתחתן, להיות אמא, להביא ילדים, זו המהות. גם במובן האידיאולוגי – גדלנו במציאות שארץ ישראל היא הדבר הכי חשוב, אבל אני לא חושבת שזה בא מהבית, זה בא מהחברה. אני לא חושבת שההורים שלי שלחו אותי לפינוי, הם שמחו שהלכתי, אבל הם לא אלו שאמרו לי לעשות את זה".
יש רגע בסרט שבו את מדברת על נערי הגבעות, ועל ההבנה שלך בקשר לרעש שהם עושים במדינה.
"נכון, אני מתארת שם איך בתור ילדה את הולכת לפינוי ומבינה שאת מנהלת את סדר היום של המדינה. את קולטת פתאום איזה כוח יש לך. אני זוכרת שבאלון־מורה הייתה איזו גבעה שקראו לה 'הרחיבי', היינו עולים אליה, וברגע שהיו מודיעים לנו שיש צבא למטה היינו הולכים. מה שמדהים הוא שהצבא היה שולח כמויות של אנשים לשם. בתור נערה חשבתי שזה מוזר שנותנים לילדים כל כך הרבה תשומת לב. אני חושבת שזאת טעות של המדינה שהיא עושה את זה, כי זה מעצים את הנוער הזה, פתאום הוא מבין כמה כוח יש לו, ואני בתור ילדה הבנתי כמה כוח יש לי".
והיום, כשאת מתבוננת על המניעים של החבר'ה האלה, מה את רואה – אידיאולוגיה או חיפוש אקשן?
"ברור שיש אקשן, ומצד שני מי שאני היום זה הרבה בזכות החוויות האלה. אני מטיילת, חווה דברים, יש בתוך הדבר הזה קסם. יש שם אקשן ויש גם מהות, ואנשים מחפשים מהות".
ואיך לדעתך צריך להתמודד היום עם נוער הגבעות?
"אני מחלקת את זה לשניים. אני שייכת לנוער הגבעות של תחילת שנות האלפיים, זה נוער אחר מהתופעות שהתחילו יותר מאוחר, של חסימות כבישים וכדומה. תמיד הייתי הולכת לחסימות כבישים ומסתכלת. באחד האירועים הכניסו את כל החברות שלי לניידת, אמרתי להן – למה אתן מסכימות לזה? תלכו הביתה. זה הזמן לברוח.
"באיזשהו שלב בחיים הבנתי שאנחנו ממש כלי משחק. קלטתי שיש פערים בין הפוליטיקה לבין האמונה. נראה לי שזה גם היה השבר הגדול שלי בתור נערה, כשהבנתי שקצת משחקים בי. שזה לא נקי. את שואלת מה הייתי עושה היום עם נוער הגבעות? אני אומרת שזה הזמן להשקיע בתרבות, בספורט, במצוינות. אני אעדיף שהילדים שלי יתעסקו בספורט ולא בדברים האלה".
להיאחז בסטטוס–קוו
גם אחרי שיצאה בשאלה, כהנא המשיכה לנדוד בין העולמות. עד הקורונה התגוררה באזור המרכז, ואז שוב חזרה למעלה־שומרון. כיום היא מעבירה את זמנה בין השומרון למרכז הארץ, ומתחזקת זוגיות עם חבר מנווה־ירק. הסיפור שלה הוא חלק מסיפור גדול יותר של בני הדור השני להתיישבות ביו"ש, חלקם אינם דתיים היום אך בהחלט חפצים להישאר לגור מול נופי ילדותם, אלא שהעניין לא תמיד מתאפשר על ידי הנהגת היישובים, שמתקשים להכריע כיצד לנהוג בהם בלי להפר את הסטטוס־קוו של שמירת שבת ומצוות הנהוג בתוך היישובים, בעיקר אלה החזקים מבחינה דתית.
"באלון־מורה אין לי מה לחפש", מודה כהנא. "מעלה־שומרון הוא בין היישובים היחידים של דתיים וחילונים. אני מתניעה את הרכב בשבת ואף אחד לא שואל שאלות. ברוב היישובים האלה אין חילונים וזה חבל. למה צריך שהיישובים יהיו רק דתיים? בכלל, בעיניי ההתנחלויות היום הן לא דבר שאפשר לערער עליו יותר, נעשה איזה מהלך שהפך אותן למציאות קיימת. זה כבר לא קרוון, אלה יישובים בנויים. בקרני־שומרון יש כבר קניון".
ומבחינת הדעות הפוליטיות, משהו אצלך השתנה?
"כן. אני היום חושבת אחרת. בבחירות האחרונות בחרתי אחרת, אני עדיין לא חושבת שאני שמאלנית, פשוט חשבתי שצריך לעשות שינוי במציאות".
באחד הרגעים הציוריים בסרט יהודית ואחותה נוסעות במכונית, מביטות על הכפר הערבי הנשקף מבעד לחלון ותוהות יחד כיצד היו נראים החיים על הגבעות ללא הערבים ברקע. "באלון־מורה יש נוף מטורף. כאילו ארץ אחרת. כשהפלסטינים קוצרים את החציר שלהם, הם לא עושים את זה עם מכונות אלא באופן ידני, בעיניי זה יפהפה, לראות איך הם מחוברים לאדמה".
ועם איזה מסר את רוצה שאנשים יצאו מהסרט?
"כשיצאתי למסע הזה היה לי חשוב שמישהו יספר על התקופה הזאת מבפנים. זו יצירה שצילמתי וערכתי פעמיים. בפעם הראשונה הרגשתי שלא הצלחתי לפצח את השפה הקולנועית ולא הייתי שלמה איתה עד הסוף. הרגשתי שאני יוצרת סרט כמו שכולם יוצרים. יחד עם שרון יעיש שיצאה איתי למסע ישבנו וכתבנו את התסריט מחדש, ושוב צילמתי וערכתי את הסרט. אני מאמינה שהוא מספר את סיפורם של רבים, כי אני לא רק יהודית כהנא. בתוך הדבר הזה היו עוד אנשים".
