אם חשבתם שתופעת הרווקות המאוחרת היא סוגיה מודרנית, צאו וראו את ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי "מהומה רבה על לא דבר" מאת ויליאם שייקספיר, שגיבוריה הם ביאטריצ'ה ובנדיק, צמד סרבני נישואין, שחבריהם ומשפחותיהם מוליכים אותם זה אל זה בתככים ומזימות, אל הסוף הטוב ואל החופה. בדרך לשם, כמיטב מסורת הקומדיות הרומנטיות, יפגינו השניים תיעוב הדדי וילקו אחד את השני בשוטים ועקרבים מילוליים להנאת הקהל. במקביל עלילת קנאה ושנאה עלולה להמיט אסון על צמד אוהבים נוסף, פחות מתוסבך, בדרך להגשמת אושרם שלהם, כשאת המזימה יסכלו לבסוף שוטרי המשמר השלומיאליים.
הבמאי אודי בן־משה ממקם את העלילה השייקספירית במקסיקו – מה שמאפשר לו לחגוג בקרנבליות צבעונית בעזרת התפאורה של לילי בן־נחשון, ששאבה השראה מ"יום המתים", חג מקסיקני צבעוני מאוד ומעט מורבידי. בשילוב התלבושות של אורן דר נוצרות כמה תמונות יפות מאוד, ביניהן שיבת החיילים אל העיירה על סוסיהם, או סצנת החתונה מרובת הכלות. מיקום העלילה בחברה מסורתית מאפשר להדגיש גם את המצ'ואיזם הטבוע בחלק מהדמויות, והמאבק בין המינים אשר מצוי בבסיס המחזה. בן־משה, שערך את הטקסט על פי התרגום של דורי פרנס, הדגיש את האופי העממי של המחזה, לרגעים אפילו הדגיש מדי לטעמי, תוך שימוש בין היתר בסלפסטיק, אבל יצר הצגה אופטימית, מבדרת מאוד, נעימה ושוחרת טוב (בדומה לעיבוד שיצר ל"כטוב בעיניכם", שבו משחקים חלק משחקני ההצגה הנוכחית). האווירה החיובית הזאת בהחלט קורנת מן הבמה, עם זאת נדמה שגישה זאת הדחיקה את העובדה שהקומדיה כמעט הופכת לטרגדיה, והתייחסה כמעט בקלות ראש לכך שבמהלך העלילה נערה עומדת להיות מוצאת להורג בשל התפיסה שתומתה משפיעה על כבודו של אביה או של בן זוגה. מכיוון שלתפיסה זאת יש עדיין הדים בעולמנו והיא לא רק איזה שריד מוזר מן העבר, הייתי מצפה שבנהר הססגוני והיפה שיצר, ייתן בן־משה ביטוי לזרם העכור הזה באופן עמוק יותר, גם אם ברמז.
את ההצגה מובילים באופן נהדר ענת וקסמן ויובל סגל בתפקיד האוהבים הסרבנים. וקסמן מוצלחת ומבדרת כרגיל, וסגל מבצע תפקיד רב־רבדים, משעשע מאוד ומתאים ככפפה ליד לתפקיד בנדיק המגלה בעצמו את כוחות האהבה והופך על כורחו ל"גבר חדש". עוד בקאסט המוצלח: עודד לאופולד, אוהד שחר, עזרא דגן, מיה לנדסמן, רובי מוסקוביץ', נטע פלוטקין ואבישי מרידור בתפקיד האוהבים הצעירים, ומוטי כץ בתפקיד מפקד המשמר חובב הביטויים, שאותם הוא שוחט בבלי דעת. כץ, שזכה למחיאות כפיים סוערות בכל פעם שירד מן הבמה, גרם גם לי – שלא חשוד בחיבה יתרה למשחקי מילים – ליהנות.
כאמור, לא הכול מדויק בהצגה אבל הרוח הטובה השורה עליה והתחושה שהבמאי והשחקנים באמת אוהבים את הדמויות שלהם ואת הסיפור שהם מספרים, זולגת אל הקהל ומביסה גם את מה שקצת פחות עובד. שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה".
מהומה רבה על לא דבר תיאטרון הקאמרי
