תארו לעצמכם יום סטנדרטי בחיים ממוצעים: אתם יושבים בבית, הטלפון הסלולרי מצלצל, הקומקום החשמלי משמיע רעשי רתיחה, ריח עוגיות עולה מהתנור ומכוניות צופרות בחוץ. אה, ואחד הילדים מוריד את המים בשירותים הסמוכים לסלון. צלילים רגילים סך הכול, שאנחנו כבר לא שומעים אותם מרוב שהם שגרתיים. אך הצלילים הללו, ה"רגילים", אינם מובנים מאליהם עבור המרואיינים שלנו. הם אמנם מנהלים חיים רגילים לחלוטין אך בעולם מערבי הבחירות שלהם ממש לא ברורות מאליהן.
דווקא עכשיו, אחרי שכנראה הסתיימה מגפת הקורונה, שהביאה לעצירת השגרה והמרוץ ולהתבוננות מחודשת בבחירות הכי ברורות בחיים, אנו מזמינים אתכם להציץ יחד איתנו למספר בתים שהחליטו להשאיר את המובן מאליו מחוץ לבית ולחיות אחרת. כך למשל אביגיל ואריה ויסגליס, מירושלים, הורים לשלושה ילדים בגילי גן ובית ספר – אינם מחזיקים רכב.
"מעולם לא היה לנו רכב, אנחנו מתניידים עם תחבורה ציבורית לכל מקום בעיר", מספרת אביגיל. "אריה רוכב על אופניים, גם לעבודה שנמצאת בשכונה סמוכה, ואפילו הבן שלי נוסע ללימודים באופניים. רק כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר אנחנו שוכרים רכב. הסיבה פשוטה – אין לי רישיון, נכשלתי בהמון טסטים. ואריה, שדווקא יש לו רישיון, לא רוצה את הטִרחה שרכב דורש, ההוצאות הכרוכות בו, התיקונים והביטוחים, 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. הוא מרגיש שלא צריך.
"החוסר ברכב הורגש דווקא בתקופת הקורונה. כשלא יכולתי להיכנס עם שלושה ילדים למונית בשל ההגבלות ולא היה מתחם בדיקות קורונה קרוב לבית בכלל, היינו צריכים להגיע ממש רחוק ברגל ובאופניים. דווקא בבידודים לא יכולנו לנסוע בתחבורה ציבורית, אז הטיולים הכי גדולים שלנו בשנה האחרונה היו לבדיקות, כך יצא שהלכנו קילומטרים. בשבוע אחד שהיו לנו כמה וכמה בדיקות קורונה הילדים רכבו 40 ק"מ באופניים.
"יכול להיות שהגדול מרגיש קצת חריג בחברה, כי כל הזמן אנחנו צריכים למצוא לו טרמפים לליגת הבייסבול שבה הוא משחק מחוץ לעיר, ולצערי אני לא יכולה להציע טרמפים לשאר הילדים ולהשתתף בסבב. אבל בסך הכול ביומיום אנחנו מסתדרים בלי.
"הילדים עצמאיים יותר", משלים אריה את התמונה. "הגדול שלנו מסתדר בנסיעה בתחבורה ציבורית לבד גם לשכונות אחרות. פעם הייתה מסיבה של הכיתה בשכונה אחרת, וכל ההורים נסעו לאסוף את ילדיהם. לנו היה ברור שהוא מסוגל לחזור לבד, הוא לא צריך שיאספו אותו".
להיות חייבת לעצמי
בדומה למשפחת ויסגליס, שמושפעים באופן יומיומי מבחירתם, גם השחקנית והסטנדאפיסטית צופיה לקס, תושבת עפרה, החליטה לפני כשני עשורים לעשות שינוי ולהפסיק לחלוטין את השימוש המשפחתי והעסקי באשראי. "כשהיינו זוג צעיר היה לנו כרטיס אשראי כמו כולם והתקשינו להחזיק אותו, כיוון שבאשראי עושים רכישות שמתחייבים לשלם אותן בהמשך, אבל במקביל יש הוצאות אחרות כמו הוראות קבע או שימוש במזומן", היא מספרת. "הרגשנו שאנחנו לא מצליחים לפקח על גובה ההוצאות כדי שיתאים להכנסות, ומצאנו את עצמנו בסוף החודש במפח נפש. בסופו של דבר כולנו רוצים להגיע לאיזשהו איזון, שלא לחרוג או להיכנס למינוס, וכדי להגיע לאיזון החלטנו להעיף את כרטיס האשראי מחיינו ולהחליף אותו בכרטיס דיירקט. זה כרטיס שהוא כמו מזומן, כי ברגע הרכישה הוא מושך כסף מהחשבון. כלומר, אם יש מספיק כסף לרכישה – אפשר לקנות, ואם אין מספיק כסף הכרטיס לא מושך, ואי אפשר לקנות. זה עשה שינוי מאוד מהותי בחיים שלנו, כי אנחנו לא קונים 'בהקפה', אלא חיים רק ממה שיש. אני מעדיפה להיות חייבת לעצמי ולא לאחרים".
צופיה לקס: "החלטנו להעיף את כרטיס האשראי מחיינו. אנחנו לא קונים 'בהקפה', אלא חיים רק ממה שיש"
איך מסתדרים בעולם שרובו מבוסס על רכישות באשראי בייחוד בשנה האחרונה?
"זו התנהלות באמת קשה, שדורשת המון אמונה, ביטחון וסבלנות, אבל קשה הרבה יותר לדעתי להיות במינוסים ובחובות, וללכת לישון עם כאב בטן בידיעה שאתה חייב למישהו כסף. בתפיסה שלי, קל לומר לעצמי 'אז לא יהיה לי תנור תקופה, אני רק אבשל, ואשמור את הכסף בצד עד שיהיה לי את הכסף לתנור', מאשר לומר 'אוי, קניתי תנור ועכשיו איך אכסה את ההוצאה'. אנחנו לא אנשי הזמנות מחו"ל, אבל אם צריך יש לנו כרטיס אשראי של בנק הדואר שמטעינים אותו בסכום הנחוץ, ואז אפשר להזמין מאיזה אתרים שרוצים".
מחוברים לאדמה
לפני כ־500 שנה פרסם אחד מאנשי חצר המלוכה הבריטית תוכנית מרעישה ומפורטת לבניית בתי שימוש בתוך הבית, עם אסלה שיכולה להישטף ומכל מים להדחה. מאז, לכאורה אין דבר יותר מובן מאליו ובסיסי מאשר בית שימוש, אך לא עבור רבקה ויחזקאל כהן, הורים לשישה ותושבי מעוז־צבי שבצפון השומרון: "אנחנו מאוד מחוברים לטכנולוגיה, ועם זאת מחוברים לרעיון האקולוגי. כלומר יש לנו חשמל, מחשבים, פלאפונים, שני רכבים, אינטרנט, ואפילו יש לנו שני מקררים. ויש לנו גם שירותים מקומפוסט", מספרת רבקה באותה נשימה, כאילו היה זה דבר שכולם מכירים. "אני אסביר: יש מושב אסלה רגיל לחלוטין, ובמקום מים יש דלי, שאחרי עשיית הצרכים מכסים בנסורת. כשהדלי מתמלא יחזקאל מוציא אותו ועורם ערמה גדולה שמצטברת בחוץ, שם היא מתייבשת במשך כמה חודשים, ואחר כך אנחנו משתמשים בזה לדישון הגינה. זה פשוט קומפוסט מדהים. ואני לא צריכה לקנות אדמת שתילה או דשן, יש לנו הכול פה.
"הסיפור על שירותי הקומפוסט התחיל כשגרנו בדרום הר חברון, שם ראינו אצל השכנים אסלה כזו, וזה ממש מצא חן בעינינו. התחלנו עם זה לאט־לאט; קודם כול יחזקאל בנה את קופסת העץ שעליה מניחים את האסלה, ואז הוא קנה דליים, אחר כך הוא הזמין את הנסורת, וחלק מהתהליך היה להוציא את האסלה הרגילה והצנרת. אמנם נדרש לזה זמן, אבל זה היה מאוד טבעי בשבילנו. הילדים שלנו היו קטנים וגדלו לתוך זה, ואפילו פעם אחת הבת שלי אמרה 'לאחרים יש שירותי מים, ולנו יש שירותים רגילים'. לפעמים כשהקטנים משתמשים באסלות 'רגילות' אני הולכת להוריד אחריהם את המים, כי הם בכלל לא יודעים לעשות את זה".
אביגיל ויסגליס: "אריה לא רוצה את הטִרחה שרכב דורש, ההוצאות הכרוכות בו, התיקונים והביטוחים, 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. הוא מרגיש שלא צריך"
יש כל כך הרבה מטלות בבית, למה להוסיף לעצמכם עוד אחת?
"נכון, אמנם לרוקן את הדלי של האסלה זו עוד מטלה בבית, אבל הכול זה שינוי בראש. כמו למשל אנשים שהחליטו שלא להשתמש בכלים חד־פעמיים, אז הם צריכים לשטוף הרבה כלים. חלק מתמרמרים על זה וחלק לא, כל משפחה והאופי שלה. לא חשבנו בשום שלב לוותר על שירותי הקומפוסט שלנו, אנחנו מאוד אוהבים אותם. אני מנסה לשדר שכל הסיפור הזה ממש לא מאילוץ ולא קשה לנו איתו, אלא לגמרי בחירה שאנחנו אוהבים".
מספר סודי
"מה מספר הפלאפון הסודי שלך?" זו שאלה שהרב אורי שרקי נשאל פעמים רבות. "אין לי כזה", הוא עונה בתשובה. ודאי תתפלאו לשמוע שרב שמעביר כל כך הרבה שיעורים והרצאות ונוסע ממקום למקום לא משתמש במוצר הטכנולוגי שכל אדם ממוצע יאמר שייקח איתו לאי בודד. "אין לי סלולרי כדי שאוכל לחיות", הוא מסביר. "אם היה לי פלאפון הייתי כל הזמן רכון עליו ומתייחס באופן מיידי לעולם החיצון ולפניות ממנו. לעומת זאת, ברגע שיש לי מייל ויש אנשים סביבי שיש להם סלולרי למקרה חירום, אז למה לי להוסיף על עצמי עומס? אדרבה, זה מה שמאפשר לי לתפקד".
אתה לא חושש לפספס משהו דחוף?
"כל אחד שרוצה לחפש אותי יכול למצוא אותי, הרי טלפון נייח יש לי, יש זמנים שאני בבית ויש אנשים שמקבלים בשבילי את ההודעות. אז בעצם הסיכוי שאפספס משהו הוא קטן. בסופו של דבר את רוב המסרים שאני צריך אני מקבל, ואז החיים יותר שלמים.
אפרת אקשטיין: "אני צריכה שהכלים שלי יזרמו איתי, והקומקום לא שיתף פעולה"
"אני חושב שאני מספיק יותר דווקא כי אין לי פלאפון, וכשיש דברים שאני צריך לעשות, כמו למשל לכתוב, לחשוב, לתכנן, לערוך פגישות – אני זקוק לשלווה. אני מברך על כל יום שאין לי ווטסאפ. ברגע שיש קבוצות ווטסאפ אנשים מבזבזים המון זמן מהחיים שלהם ומהאנרגיה הפנימית שלהם כשהם קוראים תגובות ומתעסקים ב'מה ההוא אמר'".
כשאני שואלת את הרב שרקי איך הוא מסתדר עם כל התיאומים והשיעורים והנסיעות ממקום למקום, הוא מתפלא: "הרי גם לפני שהיו טלפונים ניידים היו עושים את כל זה, מתאמים יציאה והגעה מראש, והכול מסתדר, לא קרה שום דבר. החברה מקבלת את זה כנתון".
גם אם לא היית רב לא היה לך טלפון סלולרי?
"בוודאי".
החשמל לסל וחסל
חיים ואפרת אקשטיין, סופר ועורכת מהיישוב קדימה, החליטו להיפטר מהקומקום החשמלי מהבית, ומאז הם מרתיחים מים רק על הגז, בלי צ'ופצ'יק ובלי זרבובית. הסיבה לכך דווקא פשוטה. "בשנייה שהייתה מצטברת טיפת אבנית כבר הייתי מנקה אותה עם מלח לימון, וכך יצא שהרבה פעמים שתינו קפה עם מלח לימון. אבל הסיבה העיקרית היא שהקומקום תפס לי מקום על השיש, הרגיז אותי שכל הזמן עומד על השיש כלי שמטרתו לחמם מים. אמרתי לעצמי – 'וואו, אשכרה המצאנו כלי שמחמם מים', כי זו באמת הפעולה הכי פשוטה בעולם. והתחלנו לחמם אותם בפינג'אן קטן שעם הזמן הלך וגדל. היתרון הגדול שלו הוא שגם אם מצטברת אבנית, תמיד אפשר לראות מה יש בפנים, וככה אני לא שוכחת שום דבר. באופי שלי אני צריכה שהכלים שלי יזרמו איתי, והקומקום לא שיתף פעולה.
"חשוב לנו לומר שאנחנו לא אנטי־טכנולוגיים", מוסיפים הזוג אקשטיין. "כלומר, אנחנו גרים בקדימה, זה לא חור מרוחק, אלא לב השרון, הטבע של המרכז. אנחנו לא מוותרים על טלפונים ומחשבים חזקים, מכשירי חשמל חדישים – והכול כדי לאפשר לעצמנו חיים מודרניים שאפשר לעבוד בהם בצורה מיטבית, ולגדל ילדים שמחים. זה חשוב לנו ואנחנו מנצלים את כל היתרונות של הדור הזה שהולמים את צרכינו".
גם מאחורי הבחירה שלא להכניס למטבח תנור חשמלי של חן ויואב לב־עמי, הורים לארבעה מקריית־אונו, אין עיקרון אקולוגי אלא עיקרון שונה לחלוטין, שהם פיתחו לקריירה שלמה.
הרב אורי שרקי: "בסופו של דבר את רוב המסרים שאני צריך אני מקבל, ואז החיים יותר שלמים. אני חושב שאני מספיק יותר דווקא כי אין לי פלאפון"
"לא מזמן עברנו לדירה חדשה והתלבטנו מה לעשות עם המטבח. רצינו לקנות תנור אבל אז שמנו לב שהתנור שיש לנו בכלל הפך לארון אחסון, כי אנחנו לא מבשלים בכלל, אולי מקסימום חביתה וקפה, רק קונים אוכל, אז החלטנו להביא שני מיקרוגלים במקום זה", מספרת חן. "מאז שאין לנו תנור, בכלל לא הרגשנו את החוסר, רק פעם אחת כשהיה יום הולדת לבן שלי בגן והיינו צריכים להכין עוגה. הכנו בסוף איזו עוגה במיקרוגל, יצא קצת נוזלי אבל לא נורא. בעבר עבדנו בהייטק ואכלנו הרבה אוכל תעשייתי, והאוכל הביתי היה חסר כי אנחנו לא מבשלים. אז החלטנו להקים את העסק שלנו, 'יאמי', שזו פלטפורמה שמחברת בין אנשים שלא רוצים או לא יודעים לבשל ובין אנשים שרוצים לבשל אוכל ביתי ולמכור אותו".
ובכל זאת, האם יש חסרונות בזה שאתם לא מבשלים?
"הדבר היחיד שאני מרגישה שהילדים מפספסים בכל הסיטואציה שיצרנו לעצמנו זה הטעמים של הבית, הטעמים של אמא. יש משהו באוכל שמייצר זיכרון, נוסטלגיה ורגש, ויש משהו באוכל של בית שיש בו משהו אחר, אבל אני מבינה שזה ויתור שאני עושה, ואני לא חיה באשליה שהכול בבחירה שלנו מושלם.
"אני לא רואה את זה שאני לא מבשלת כהזנחה של הילדים, למרות שהרבה רואים את זה ככה, אני דואגת להם לאוכל איכותי, מזין וביתי, פשוט לא אני זו שמבשלת. האידיאולוגיה היחידה שעומדת מאחורי זה היא לשחרר, כלומר, אם אני לא טובה ולא אוהבת לבשל, ויש הרבה עומס, אז למה זה נשמע לאנשים מוזר שאני בוחרת לשלם למישהו שיבשל לי, במקום לבשל בעצמי? פעם היה נראה מוזר להביא מנקה הביתה. זה עניין תרבותי, וככל שנשים רוצות להיות יותר קרייריסטיות אז מִיקּוּר חוּץ זה לגמרי השלב הבא".
עניין התגובות מהחברה שבחוץ לגבי כל אחת מהבחירות השונות שהמרואיינים מתארים נגע בכל אחד במקום אחר. "יש תגובות מהחברה כל הזמן, כמו 'מה זה השירותים האלה' או 'תבואו אלינו לשירותים'", מספרת רבקה כהן על התגובות לשירותי הקומפוסט. "כשהמשפחה באה לבקר הם ממש מסתדרים עם זה, יש מעטים שלא מסתדרים".
חן לב־עמי: "אנחנו לא מבשלים בכלל, אולי מקסימום חביתה וקפה, רק קונים אוכל, אז החלטנו להביא שני מיקרוגלים במקום"
לעומתה, צופיה לקס מתוסכלת מיחס החברה לבחירה שלה שלא להחזיק כרטיס אשראי. "החברה פשוט לא יודעת לקבל את זה, למשל כשבאים לשכור רכב מבקשים כרטיס אשראי רגיל לפיקדון, והפקיד או הפקידה לא מוכנים לקבל את זה שאין לי אחד כזה, למרות שיש לי את הכסף ואני רוצה לשלם, אבל בדרך אחרת. זה נורא קשה, צריך כל הזמן להתקמבן".
"כשאני פוגשת אנשים ששומעים שאין לנו רכב הם מופתעים", מספרת אביגיל ויסגליס, "אבל אנחנו לא היחידים במצב הזה, אני דווקא מכירה עוד, יש לי עוד חברות גם בלי רכב וגם בלי רישיון".
