לא חולפים יותר מחמישה עמודים, ודרור משעני כבר שותל רמזים עבים כגזע עץ סקויה קליפורני עתיק לגבי מה שהולך לקרות במהלכו. זה יתברר לקורא כמובן רק בדיעבד, כשיסיים את הספר, אבל זהו בדיוק אחד הדברים שמייחדים את כתיבתו האינטליגנטית והמיוחדת של דרור משעני: לא עוד ספר בלש עם טוויסטים בלי סוף ואקשן חסר מעצורים שלא משאיר אחרי קריאתו זכר, אלא טקסט מרובד ובנוי לתלפיות שאפשר לחזור אליו ולגלות בו עוד ועוד פנינים.
אז לאן לוקח הפעם משעני את גיבורו הקבוע, הבלש החולוני אברהם אברהם? כבר בסצנה הראשונה, שמושיבה את הבלש מול מפקדו, ברור שהעלילה תצא מעבר לתחום המשטרתי העירוני ותגיע למחוזות מרוחקים יותר. משאלתו המקדמית של אברהם – "הוא רצה לנסות לעבור לאחד מגופי החקירה הארציים של המשטרה. ליחידה לחקירות בינלאומיות אולי ליחידה לחקירות הונאה. ואולי אפילו לארגון ביטחוני אחר" – תתגשם בצורה כזו או אחרת די מהר. מיד אחר כך מתאר הסופר היודע־כול כי "רוב התיקים שבהם טיפל בשנים האחרונות היו תיקי אלימות טרגיים שהפענוח שלהם לא הועיל לאיש", אך במהרה יצלול אברהם אברהם לתיק שבו הפענוח בהחלט יועיל לאיש. למעשה, לכמה אנשים.
"אמונה" מתמקד בשני תיקים הנפתחים באותה יממה: תינוקת בת יומה הנמצאת בתוך תיק מחוץ לבית חולים, ותייר מסתורי שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המקרה הראשון מתחיל אמנם בתינוקת, שממשיכה לחיות למרות הכול, אבל מהר מאוד עובר לדמויות שסביבה – אם ובתה. המקרה השני מתחיל בהיעלמות ומהר מאוד עובר למוות, אבל בניגוד לסביבתו הקרובה של אברהם אברהם, שמעדיפה לסגור את תיק החקירה באופן שמוכתב מגורמים עלומים יותר או פחות במערכת הביטחונית, הבלש שלנו מחליט ללכת כנגד כל הסיכויים, קול ההיגיון ונתיב הקוראלס הצפוי לכל שוטר זוטר יחסית, יוצא מהקופסה ועורך חקירה משלו שמובילה למקומות מפתיעים ומסוכנים, לו ולאחרים.
אצל משעני כאמור אין זיקוקין וטוויסטים הופכי קרביים, ולכן אל תצפו לפתרון בסגנון "התייר שנעלם הוא בעצם אבי התינוקת". משעני מציע לקוראים שלו יותר מחטיף ספרותי מפוצץ בסוכר שאולי עושה טוב לרגע אחד אך כזה שאפשר להצטער עליו רגע אחר כך. אם נמשיך באלגוריות קולינריות, משעני טורח בשביל הקורא, הולך בשבילו לשוק בארבע בבוקר וקונה את הירקות הטריים ביותר, חושב היטב איזו מנה מפתיעה אך משביעה ובריאה אפשר להכין הפעם, עומל עליה היטב ומגיש ארוחה שצריך לנגוס בה לאט, להרגיש כל טעם וטעם, להבין למה יש פה דווקא ברוקולי, לערסל אותה בחך ורק אז לבלוע.
ואת כל זה הוא עושה בשפה ישירה וחפה ממריחות. אין פה תיאורי שקיעות או זריחות שנמשכים שני עמודים, וגם לא ממש מעניין את משעני לספר לקורא בכל שלב מה לובש הבלש וכיצד רכוסים כפתוריו. משעני יודע את נפש קוראיו ומוסר להם מקסימום מידע נחוץ במינימום מילים. כהרגלו, הוא גם מתייחס בכבוד לדמויות שלו, שהן מהפריפריה החברתית של ישראל, ולא מלעיג אותן או מתנשא מעליהן. בימים שבהם שוב מתלהט הדיון על ישראל הראשונה והשנייה, משעני נותן את התרומה הקטנה אך החשובה שלו לסגירת הפערים בחברה הישראלית, ולו בעצם העובדה שהוא יוצר דמויות עגולות, מעניינות ולא חד־ממדיות, לאוכלוסייה שלא תמיד זוכה לכבוד הבסיסי הזה בספרות הישראלית.
אמונה
דרור משעני.
ספרי אחוזת בית,
270 עמ'
