באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת נסגר מוזיאון בצלאל ואוספיו נבלעו בתוך מוזיאון ישראל החדש. בית הספר בצלאל בגלגולו הראשון, וכך גם המוזיאון שלו, ניסה לייצר תרבות עברית (אך בעיקר אמנות שימושית) המבוססת על איקונוגרפיה ציונית־תנ"כית. לרעיון הבצלאלי בניצוחו של בוריס ש"ץ קמו התנגדויות רבות ששיאן ב"מרד" התלמידים במוסד במהלך שנות ה־20, סגירתו בשנת 1929 והקמת מוסד "בצלאל החדש" על חורבותיו ב־1935. במבנה המוזיאון שהתפנה הוקם על ידי אגודת הציירים והפסלים בירושלים "בית האמנים".
בצלאל הישן אמנם נסגר ונעלם, אך האיקונוגרפיה הציונית מבית מדרשו לא נעלמה לחלוטין מן הנוף הארצישראלי. דימויים וטקסטים מהמסורת היהודית, מזכרות מעץ זית ועצים שקיבלו מעמד איקוני כדקלים וברושים המשיכו לשמש בלב התרבות הישראלית גם אם לעיתים נדחקו לשולי הממסד האמנותי. עם השנים, הפרויקט המודרניסטי נחלש והחלה חזרה לעיסוק בחומרים האלו, אבני הבניין של הציונות אם תרצו. ישראל רבינוביץ הוא אחד האמנים שכבר עשרות שנים פועל עם אוצר הדימויים הזה ועם דימויים נוספים מהווי תנועות הנוער והקיבוצים. תערוכתו בבית האמנים בירושלים היא הזדמנות נוספת להכניס את בצלאל הישן בדלת האחורית אל תוך משכנו המקורי שהפך לגלריה מודרניסטית המציגה אמנות עכשווית.
חוט של אש
האמנות של רבינוביץ אינה אנכרוניסטית, היא פשוט משתמשת בחומרי העבר. ברושים ודקלים, כתובות אש ובארות מים, ממצאים ארכיאולוגיים ומתכות חלודות, נופים וטקסטים מן המקורות – כל "אבני הבניין" הללו משמשות אצלו בערבוביה. הדימוי הבולט לטובה בתערוכה הזו הוא כתובת האש. רבינוביץ התחיל את עיסוקו האמנותי בכתובות אש כבר בראשית שנות השמונים. המהלכים הראשונים בחנו בעיקר את גבולות הטקסט ש"הכתובת" המוטבעת כל כך באתוס הציוני יכולה להכיל. לאט לאט האיכות הפיסולית של הכתובות עלתה והן פסקו מלשמש רק מצע קונספטואלי לטקסט. הטקסט מהווה עדיין מרכיב מהותי בעבודות, אך ברובן הקריאה שלו מוסיפה רובדי משמעות ולא סוגרת את הנושא בגבולות המשמעות המילולית בלבד.
בשלב מסוים של עבודתו האמנותית הקטין רבינוביץ את כתובות האש. בתחילה המיר את החומר המקורי שלהן בחוטי תיל. השינוי החומרי הזה, שעבודה אחת ממנו מוצגת בתערוכה הנוכחית, מאבדת חלק מהתכונות הבסיסיות של העולם הזה. בשנים האחרונות הגודל הקטן אמנם נשאר, אך החומריות חזרה לשורשיה. הכתובות האלו מרגשות אותי. עוד לפני השאלה מה כתוב בהן ולאיזה כיוון העבודה הולכת, המילים הקטנות העשויות בדי יוטה מגולגלים ומוחזקות בתיל דק גורמות ללב שלי לקפוץ קצת.
אבל רבינוביץ לא נשאר בגבולות הכתובת בלבד. רוב הכתובות מורכבות על פאטרן עדין מאוד המצויר בעט ובצבעי מים על בד מתוח. האסתטיקה של הדוגמאות מינימליסטית ביותר, אך מבט מקרוב יגלה שהן טעונות לא פחות מן הטקסטים. שיחי צבר, עלי זית ואריחי קרמיקה מצוירים בדקדקנות עמלנית ויוצרים דוגמה קישוטית נהדרת בעלת איכות קליגרפית.
העבודות האלו מצליחות כי אנחנו מכירים כתובות אש, גדלנו עליהן בתנועות הנוער. חוזקן הגדול הוא במונומנטליות שלהן. גם בעידן הדיגיטלי, אש בוערת עושה רושם גדול. המוחלטות של האש, השורפת ומחממת בלי גבול, מרשימה אותנו יותר כשאנחנו שולטים בה כביכול ומצליחים להכניס אותה לתוך תבניות מוכרות. תבניות שבעזרתן אנחנו מעבירים מסר חזק יותר, מרשים יותר. ההקטנה של הכתובות וההצמדה שלהן למצע עדין ומדויק מצליחה, מעבר למסרים הפוליטיים, להפנות את המבט ליופי הבסיסי הטמון ביוטה, בחוטי התיל, בעלים ובברושים. חוט של חסד שמשוך על מונומנטליות שהוקטנה וסוגננה.
כל כך חבל שהניואנסים הרגישים האלו – העדינות המינימליסטית מחד גיסא אך הטעונה כל כך מאידך גיסא – לא מצליחים לבוא לידי ביטוי בכל התערוכה אלא מבליחים מדי פעם כנקודות אור בין עבודות פוליטיות (בצורה דידקטית כמעט) או בין עבודות שנתלשו מהקשרן המקורי ומופיעות בתערוכה הזו ללא משהו להיאחז בו.
ללא שמות ופרטים
הטקסט האוצרותי בפתח תערוכתו של ישראל רבינוביץ נפתח בהצהרה ש"התערוכה מזמינה את הצופה למסע בין מדיומים שונים בגוף יצירתו של ישראל רבינוביץ". והתערוכה אכן הובילה אותי למסע כזה. הצרה היא שזה מסע שלא יכול היה להתקיים בתוך התערוכה אלא התקיים בעיקר בחיפוש גוגל, תוך ניסיון להבין מביקורות ומתמונות של תערוכות קודמות מה בעצם קורה בתערוכה הזו. המשך הטקסט נע על הציר שבין קלישאות על הקשר בין פוליטיקה לאמנות לאמירות עמומות על עבודותיו של רבינוביץ, אמירות שרלוונטיות כנראה לכל תערוכה שבה הוא הציג אי פעם אך לא מחדשות דבר לגבי התערוכה הספציפית הזו.
גם "המדיומים השונים" המוזכרים בטקסט לא מצליחים להתגבש לכדי שלם אחד בתערוכה. בעיקר לאור העובדה התמוהה שבשום מקום נראה לעין לא ניתן לקבל את השמות והפרטים של רוב העבודות המוצגות במקום. עבודות משנים שונות ובמדיומים שונים מוצבות בערבוביה (ולא מחוסר מקום, חלק מהקירות אפילו ריקים מדי) לאורך הקירות ולגובהם, ללא רמז או פרט היכול לעזור למבקר להבין לפחות באיזה מרחב עליו לקרוא את העבודה.
באוצרות מסוג זה יכולות להיכנס בקלות עבודות כמו סדרת "אבוקות חיות" שמופיעה על קיר שלם בחלל הגדול ביותר של התערוכה ונכשלת בכל אותן נקודות שהעבודות בחדר הפנימי מצליחות. הסדרה מציגה שמונה בדים שעליהם הוצמדו, הוצתו והורדו כתובות אש עם שמות של שמונה בני אדם שהציתו את עצמם (כולל ילנה בוסינובה שהציתה את עצמה במחאה על גירוש יהודי גוש קטיף) או נשרפו על רקע לאומני (כמובן שמצד אחד בלבד, נחשו איזה) בשנים האחרונות. נתנאל בולג, הפרטנר שלי לערוץ ביקורת האמנות החתרני שפתחתי לאחרונה בטלגרם ("להשכרה: חלל פנוי"), הגדיר את הסדרה הזו כ"יצירת אומנות שנועדה להוביל אותי למסקנה שכולנו בני אדם, וזו מסקנה משעממת". והיא באמת משעממת, כי כמה שהיא "נכונה", פוליטית ואנושית, היא לא מצליחה לעורר עניין אחר. משהו שעוד לא שמענו.
זכר לברוש
אחד המוטיבים החוזרים בתערוכה הוא האש. אבל בסוף, אחרי כל הפחם והטקסטים, אין בתערוכה הזו אש בכלל. אש היא דבר דינמי, כמעט חי. ולהכניס אותו לתוך גלריה זה דבר שלא ממש עושים, מה גם שקשה נורא לוודא שהוא יעשה בדיוק מה שמבקשים ממנו. אז בתערוכה יש שלושה מצבים של "אש" – כתובת אש שעומדת לפני הצתה, כתובת שרופה או שרופה חלקית וטקסט חקוק באבן של המילה "אש". הסיפור של האבן הזאת מעניין, אבל גם אליו הצלחתי להגיע רק באינטרנט ולא במסגרת התערוכה. מתברר שברחוב ש"ץ, קרוב מאוד לבית האמנים ולמה שהיה אז בית הספר בצלאל שבו למד רבינוביץ, ניצב בית מלאכה למצבות שננטש ונשרף. רבינוביץ הסתובב במבנה הנטוש ומצא בו חתיכת דוגמת כתב, שבו מופיעה המילה אש ארבע פעמים.
גם ברושים הם דימוי חשוב בתערוכה הזו. עץ הברוש היה קיים באיקונוגרפיה היהודית כעץ הנטוע בהר הבית, או כרקע לכותל המערבי, אבל הוא נכנס לאיקונוגרפיה הציונית לאחר נטיעתו של ברוש (או ארז, לפי חלק מהתרגומים) על ידי הרצל בביקורו באזור מוצא בשנת 1898. הברוש שניטע על ידי הרצל קיבל מעמד כמעט מקודש כסמל התחייה והדימוי שלו נארג בשטיחים וצויר על אריחי קרמיקה שיוצרו בבתי המלאכה של בצלאל. עם הזמן התרופף הקשר הישיר להרצל והוא ידוע בעיקר להיסטוריונים של אמנות התקופה, אבל קומתו התמירה של העץ ועמידותו היחסית עזרו להפיכתו לסמל לאומי והוא ננטע כציון דרך וכמוקד מונומנטלי, פעמים רבות בשולי בתי קברות. זיהויו של העץ עם שכול ועם הנצחה מעורר את הלב לדמיון בין צורתו לבין להבה, יחסים שבאו לביטוי ספרותי בשירה של זלדה "שני יסודות" ("הלהבה אומרת לברוש").
כאמור, גם הברוש זוכה לטיפולו האמנותי של רבינוביץ. אחרי שנים שבהן הוא שכפל אותו בחתיכות מתכת דו ממדיות, עבר הברוש הסטה לצורה עדינה ומרגשת בהרבה. כתובות האש הנשרפות שלו משאירות אחריהן עקבות, פיח שחור המזכיר יותר מכול את צלליתה של שורת ברושים. שורת הברושים הזו היא דימוי של העדר, של רשימו המשאיר חותם וזכר אך אינו הדבר כשלעצמו. רבינוביץ מצליח בנקודה לא פשוטה בכלל, לדבר על ברושים ועל אש למרות ששני הדברים נעדרים מן העבודות וקיים רק זכר לשניהם.
