את ישי כלפון אני פוגשת יום אחרי הגמר הגדול של נינג'ה ישראל 2021, שבו נפל לתוך הבריכה לעיני הצופים המשתאות. בינו ובין הניצחון האפשרי עמד מעבר השרביט שאותו נאלץ לסיים בסווינג הפוך לכיוון המזרן, והמהלך נכשל. עניין של שניות, החלטה של רגע, ועונה שלמה יורדת לטמיון. אבל בניגוד למה שציפיתי, כלפון נראה שלו ורגוע מתמיד. "הייתי שמח עם מה שהשגתי", הוא משחזר את אירועי הגמר ממוצ"ש האחרון, "היה לי כיף ונהניתי מיום צילומים מדהים. הייתה אווירה ממש טובה וכל המתמודדים עודדו זה את זה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מהמיטה לחדרי החקירות: מחבלי בקת"בים ואבנים נעצרו במבצע לילי נרחב
האנטי־ביביסטים הם החברים הכי טובים של נתניהו
ארץ עיר: ישראל חייבת למצוא פתרונות דיור יצירתיים
ולא הרגשת החמצה?
"בזמן אמת לא התבאסתי יותר מדי מזה שנפלתי. דווקא כשראיתי את זה בטלוויזיה התחלתי לחשוב 'מה היה קורה אילו'".
גם מי שאינו מאמין בעין הרע עשוי להרגיש שעל הכתפיים של כלפון היו קצת יותר מדי עיניים. עוד במקצה המקדים של בני ה־17, שבו דילג בקלילות לעבר המגה קיר וגרף עשרת אלפים שקלים תוך שניות, הוא סומן על ידי ניב רסקין כהבטחה הגדולה ביותר של העונה. היו מי שצפו שהוא עשוי אפילו לנצח את יובל שמלא, שלבסוף ניצח בגמר בפעם השנייה.
"נינג'ה חכם אמר פעם, נדמה לי שזה היה גיל מרנץ, שגם בנינג'ה וגם בטיפוס אתה תלוי רק בעצמך. אם תגיע לתוצאה הכי טובה, תנצח. אין מה לחשוב על האחרים, צריך להתמקד רק בביצועים שלך ולפרגן גם לאחרים"
יכול להיות שהציפיות קצת הלחיצו אותך?
"אני לא שמעתי את רסקין אומר את הדברים האלה, יותר שמעתי את זה מאסי ורותם, ובאיזשהו מקום זה כן מלחיץ, בעיקר ברגעים שלפני תחילת המסלול. אבל לא חשבתי שיש לי הרבה סיכויים לנצח את יובל שמלא, גם לא את יתר המתמודדים החזקים שהיו לצידו. ההישג שכיוונתי אליו היה לעבור את השלב הראשון של הגמר ולהגיע לשלב השני. אחרי שסיימתי את השלב הראשון כבר הייתי די מבסוט מהתוצאה, כי ידעתי שהגעתי הרבה מעבר למה שאנשים ציפו".
בניתוח לאחור, מה באמת קרה שם?
"בהתחלה, כשראיתי את המכשול, לא מאוד חששתי ממנו. אני פשוט חושב שלא תכננתי אותו טוב. ראיתי שחלק מהמתמודדים תפסו את המוטות מבפנים ולא מבחוץ, וככה הרבה יותר קל להשחיל את המוט השני. חשבתי שלי זה יהיה פחות נוח אז לא ניסיתי את זה ופשוט התפקששה לי הטכניקה של המסלול וזה השפיע על כל הזרימה שלו. בזבזתי הרבה מאוד כוח. ניסיתי לקפוץ אחורה כי פשוט הרגשתי שאין לי יותר כוח בידיים, הרגשתי שאם אסתובב אני אפול, אבל המוט פשוט החליק ונפלתי".
אמרו עליך לאורך התוכנית שאתה נורא צעיר, והפחד היה שתהיה פזיז. אתה חושב שלגיל היה חלק בהחמצה שלך?
"אני חושב שהגיל היה יותר מרכיב פיזי יותר מאשר מנטלי. דווקא מאוד עבדתי על עצמי לא להיות פזיז. לקחתי את הזמן במוקדמות ובחצי הגמר, לא ניסיתי למהר בכלל. רק רציתי לעבור את השלב. אבל בגמר, כשנכנס גם המרכיב של הזמן, זה היה קצת יותר קשה. גם שם ניסיתי לא למהר יותר מדי ולעשות את הדברים בקצב שלי. הייתי מאוד מחושב עם הזמנים, כל הזמן הסתכלתי עליהם. בכלל, אני חושב שהפזיזות פחות קשורה לגיל ויותר לאופי של הבן־אדם. מה שכן, יכול להיות שסיבולת היא דבר שמתפתח קצת יותר עם הגיל, ובעוד כמה שנים אהיה יותר חזק".
שומר המסך של ילדי ישראל
אולי זה השילוב של שעמום הקורונה, אולי אלה הילדים ששרועים בבית בחוסר מעש, ואולי בעצם שניהם. מה שבטוח – שיגעון הנינג'ה בעונה הזאת שבר שיאים חדשים. התוכנית, שמשודרת בקשת 12 וכבר החלה לגייס מתמודדים לעונה החדשה, הפכה להיות שומר המסך של ילדי ישראל. כמו פטריות אחרי הגשם צצו בחצרות היישובים מתקני נינג'ה ביתיים, ילדים חסרי מעש נצפו מתרגלים מתח על טבעות ומטפסים לכל עבר. סצנה חדשה נולדה בארץ.
"אני חושב שהשיווק של העונה הזאת היה טוב מאוד. לגיל מרנץ (זוכה נינג'ה ישראל 2019, מאמן ויועץ כושר שמתחזק אתר אינטרנט פופולרי לחובבי ספורט, רמ"ב) יש הרבה חלק בעניין הזה כי הוא עשה עבודה ממש טובה עם השיווק של הרעיון. הקורונה כמובן עזרה, כי זה משהו שאפשר להביא הביתה ולהתנסות בו, וזו דרך טובה להעסיק את הילדים ולהתאמן ולהמשיך להיות חזק בלי ללכת לחדר הכושר, שכרגע סגורים כידוע".
לשיחה בינינו מצטרפים שני חובבי נינג'ה צעירים, תני ויהל רוב, שמבלים שעות ארוכות על מתקן הנינג'ה הביתי שלהם. "באיזו תדירות אתה מתאמן?" שואל אותו תני בסקרנות, ועיניו נותרות פעורות כשהוא מגלה במה זה כרוך. "יש לי בערך חמישה אימונים בשבוע", עונה לו כלפון, "בפורמט של שלושה ימי אימון ויום מנוחה. כל אימון אורך כשלוש שעות, מדי פעם אני מוסיף גם תרגילי כוח וגמישות בבית, כלומר בסוף זה יוצא כארבע שעות ביום, וזה עוד לפני שחישבנו את הנסיעות בין לבין".
בעונה הנוכחית נרשמה גם היסטוריה קטנה כשהמתמודדת אמור פז הייתה האישה הראשונה שלחצה על הבאזר בשלב המוקדמות. היא נשרה מאוחר יותר, והותירה אחריה תהיות מגדריות.
בזמן שבפורמט העולמי נשים קוטפות תוארי נינג'ה לארוחת בוקר, בישראל נדמה שהן די נותרו מאחור. איך אתה מסביר את זה?
"אנחנו רק בעונה השלישית של התוכנית. בארצות־הברית התוכנית רצה כבר 12 שנה, אני חושב, ולקח הרבה זמן עד שנשים נכנסו ונהיו ממש טובות בזה. היום חלקן מתחרות נגד הגברים והן ממש ברמה שלהם. אני מאמין שככל שיעבור יותר זמן בתוכנית יבואו יותר נשים, כי יש נשים ממש חזקות בארץ. ככל שהעונות יתקדמו המספר שלהן יעלה".
כלפון, שרק החודש סגר 18 חורפים, הוא המתמודד הצעיר ביותר בעונה שהגיע לשלב הגמר. הוא מתגורר ברמת־השרון, וכבר בתור ילד גילה את היכולות הפיזיות שלו. "בכיתה ג' טיפסתי על עץ, ואחד הענפים נשבר. נפלתי מגובה של ארבעה מטרים על הגב. זה היה מאוד מפחיד, אבל לא קרה לי כלום. ואז אמרתי – אוקיי, אפשר להמשיך לטפס".
אמו דפנה נחשבת לשם דבר בתחום החינוך האנתרופוסופי. מכיתה א' עד ט' למד בבית הספר אורים שבכפר הירוק, וגדל על שיטת החינוך הזאת. "אני בא מבית מאוד ספורטיבי", הוא מצהיר, "אבא שלי מאוד אוהב ספורט ואמא שלי הייתה רקדנית 30 שנה. לכן די טבעי שנמשכתי לתחום הזה. פשוט עברתי בחוגי ספורט עד שמצאתי את מה שאני מתחבר אליו. אבל אני כן חושב שיש קשר חזק בין האנשים שקיימים בעולם הטיפוס לאלו שבאים מהעולם האנתרופוסופי. מדובר בסגנון אנשים דומה. אלו אנשים שבאמת אוהבים טבע, רגועים כאלה, ומאוד נחמדים ברובם".
ובכל זאת, כדי להפוך מסתם חובב עצים לנינג'ה צריך איזו מידה של סיבולת. השמועות אומרות שכאשר נפצע פעם באצבעו הוא קיבע אותה עם מקל של ארטיק והמשיך לטפס. "זה היה רעיון של המאמן שלי", הוא מודה, "לא ידעתי מה לעשות כי אי אפשר לטפל באצבע שבורה, ולא יכולתי שלא לטפס".
אבל זה כואב!
"זה לא כואב אם יש מקל של ארטיק", הוא מתלוצץ. "פשוט משתמשים באצבעות האחרות ואפשר להמשיך. אבל אני מסכים שבתחום הטיפוס צריך להיות מסוגלים לשאת כאב, כי אנחנו כל היום על האצבעות, ובסופו של דבר העור נשחק ולפעמים גם מדממים מקצות האצבעות. אבל זה גם כל כך כיף ומושך. הרבה פעמים בזמן האימונים אתה לא מרגיש את הכאב בכלל, ואחרי האימון אתה מגלה שאתה מדמם. אני באמת חושב שיכולת הספיגה של הכאב באה מהאהבה הגדולה שלך לספורט".
את חלק מעמיתיו לתוכנית כמו שמלא וחזנוב הוא מכיר גם מעולמות הטיפוס, שכן רובם מתחרים גם מחוץ למסך.
יש מתיחות ביניכם סביב השאלה מי טוב יותר?
"יש בעיקר הרבה פרגון. נינג'ה חכם אמר פעם, נדמה לי שזה היה גיל מרנץ, שגם בנינג'ה וגם בטיפוס אתה תלוי רק בעצמך. אם תגיע לתוצאה הכי טובה תנצח. אין משקל למה שהקהל חושב או למה שהמתחרים האחרים עושים. לכן אין מה לחשוב על האחרים, אתה צריך להתמקד רק בביצועים שלך ולפרגן גם לאחרים שהצליחו".
הפעם הראשונה
למי שתהו בעניין, המתמודדים פוגשים את מסלול הנינג'ה בפעם הראשונה רק ביום הצילומים. הם לא רשאים להתאמן עליו קודם, והם גם לא יודעים עם איזה מכשול יתמודדו. "בכל שלב זו הפעם הראשונה שאנחנו נוגעים במכשולים, אלא אם כן מישהו עשה אותם בעונות קודמות", מגלה כלפון. "בכלל, זו באמת תוכנית שבה להפקה אין שום התערבות בדרך שבה יבצעו המתמודדים את המכשולים או בתוצאות שיגיעו אליהן. ההתערבות היחידה שלהם היא איזה מכשולים לשים".
אז איך מתכוננים לזה?
"אנחנו לא יודעים מה הולך להיות, אבל אנחנו מכירים את המכשולים מעונות קודמות, כי בסופו של דבר אלו מכשולים שחוזרים על עצמם גם בעונות של חו"ל ויש גם הרבה מתמודדים שבנו חדרי כושר של נינג'ה ומציבים שם את המכשולים הכי אייקוניים כמו סולם הסלמון או הקיר. מתאמנים הרבה על באלאנס, ופשוט מנסים לגוון את האימון בכמה שיותר מכשולים. בסופו של דבר צריך שם הרבה הבנה של התנועה של הגוף ולדעת איך לעבוד איתו".
ההד שיצרה התוכנית, וכנראה גם קורט של חינניות שהוא ניחן בה, עוררה סביבו לא מעט עניין.
איך התגובות ברחוב?
"אני לא מסתובב ברחוב כל כך כי קורונה עכשיו, אבל אני מקבל הרבה הודעות מאנשים".
גם שותפיו לעונה, נתאי הדר ורועי בן־יקר, הצליחו לייצר מהומה קטנה כאשר נטען כי קיבלו זמן מסך קצר מדי למרות ביצועים מרשימים על המסלול.
מה קרה שם, הם היו פחות מעניינים?
"אני לא יודע מה השיקולים של מאקו וקשת, כשאנחנו באים לשם אנחנו חותמים על מעין טופס ויתור שלפיו ההפקה יכולה לעשות מה שהיא רוצה עם הסרטונים שלנו. אני לא יודע מה השיקולים שלהם ואיך הם מחליטים".
ומה חשבת על זה באופן אישי?
"אין מה לעשות. יש הרבה אנשים טובים ופשוט אין מספיק זמן בשביל לראות את כולם. וכן, זה חבל שאנשים טובים מתפספסים, מאוד חבל. אבל בסופו של דבר אני חושב שרוב האנשים קיבלו זמן יפה, ויש אנשים שגם אם לא, זה מדרבן אותם לבוא לעונה הבאה ולהתאמן קשה".
אפרופו אימונים קשים, יש יתרון למבנה גוף מסוים בנינג'ה, או שכל אחד יכול?
"אני חושב שלכל מבנה גוף יש את היתרונות שלו. פשוט צריך להוציא את המיטב מהגוף שיש לך. אתה יכול להגיע למקומות מאוד רחוקים כמעט בכל מבנה גוף, אלא אם כן חסרה לך יד אז מן הסתם זה יהיה יותר קשה. אבל ידיים קצרות, לדוגמה, יוצרות כוח משיכה גדול יותר, וידיים ארוכות עוזרות להגיע רחוק יותר. אם אתה רזה אז כנראה תהיה לך סיבולת יותר טובה, ואם אתה כבד יותר אז כנראה תהיה חזק מאוד. לכל מבנה יש יתרונות משלו".
הזכייה הכפולה של שמלא יצרה לו תדמית של בלתי מנוצח. יצא לך לנצח אותו מחוץ למסך?
"לא יצא לי לנצח אותו. הוא באמת מטפס מאוד מאוד מוכשר. יש כמה סגנונות של טיפוס – הובלה, בולדר וספיד. שמלא מתמחה בהובלה, והוא באמת נמצא בין הטופ שלושה בארץ, אם לא הטוב ביותר. גם בבולדר הוא תמיד עולה לגמרים ומקבל גם פודיומים. עכשיו הוא ממוקם חמישי באירופה בפורמט המשולב, שזה ארבעה מקומות מהאולימפיאדה, כך שהוא באמת מטפס מאוד מוכשר".
מה אתה חושב על הספורט בארץ, אתה מרגיש שהמדינה משקיעה מספיק בטיפוח כישרונות?
"זה מאוד פוליטי. אני לא כל כך יודע מה בא מהמדינה ומה מגיע מההתאחדות או מתורמים. אבל אני כן יודע שחסר כסף בתחום הטיפוס. הרבה אנשים בנבחרת ישראל צריכים לשלם על טיסות שלהם לתחרויות וגם לטיסות של המלווים, אבל בטח יש הרבה שיקולים אחרים שאני לא מודע אליהם. יכול להיות שיש סיבות טובות שמשקיעים בתחומים אחרים וכרגע לא בזה".
"בזמן אמת לא התבאסתי יותר מדי מזה שנפלתי בגמר. דווקא כשראיתי את זה בטלוויזיה התחלתי לחשוב 'מה היה קורה אילו'"
בעתיד, כך הוא מקווה, יתגייס לצבא על תקן ספורטאי מצטיין. "אני מאוד מקווה שזה יקרה, ומשם אני מתכנן להמשיך להגיע לתחרויות בחו"ל. השאיפות שלי הן בעיקר בתחום הטיפוס. לנינג'ה אני בא כדי ליהנות".
בקיצור, נראה אותך בעונה הבאה?
"אם יקראו לי, אני אבוא. מקווה שההפקה תחליט שאני ראוי לחזור".
"ואתה מאמין שאתה מסוגל לנצח את הנינג'ה בעונות הבאות?" שואל אותו יהל לקראת סיום.
"אין לדעת", הוא עונה. "ניסיון תחרותי של נינג'ה הוא קצת שונה מתחרויות טיפוס בגלל שיש טלוויזיה והמון מצלמות בכל מקום וזה מעמד מלחיץ מאוד. אני חושב שאם אקדיש לזה הרבה זמן ואתאמן לזה יהיו לי סיכויים יותר טובים לזכות. כרגע עדיין יש לי סיכויים, אבל הם לא מאוד גדולים, בגלל שיש נינג'ות שבאמת משקיעים בזה את כל זמנם ומתאמנים רק לנינג'ה, ואני בעיקר מטפס. אם סיימתי והרגשתי שעשיתי את הכי טוב שלי ואני יודע שלא היה שום סיכוי שיכולתי לעבור את המכשול הבא – אז אני מרגיש שניצחתי את עצמי. ומה קורה אחר כך – זה כבר פחות חשוב".
