ההחלטה להוציא לאור מהדורה עברית לספרו של הסופר היהודי־טורקי בן זמננו אהרון נומאז, "דונה גרסיה", תמוהה במהותה אך מבחינה מסוימת גם מתבקשת. אין עוד דמות היסטורית יהודית שזכתה בשנים האחרונות לכמות רומנים היסטוריים המתקרבת לזו שזכתה לה דונה גרסיה, הלוא היא דונה גרציה בתעתיק המוכר יותר, או חנה מנדס, או חנה נשיא, או ביאטריצ'י דה־לונה. היא ראויה לכבוד הזה, גם בשל פועלה וגם משום שחייה אכן עתירי פוטנציאל דרמטי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
גרציה היא יהודייה מאנוסי ספרד. בזכות הונה העצום, עבודתה הקשה, תעוזתה העצומה ודבקותה באמונת אבותיה, היא עשתה גדולות ונצורות למען עמה. חייה היו מרוץ נגד שעון התפשטותה של האינקוויזיציה הקתולית על עוד ועוד חלקים בעולם. תוך מאבק הישרדות אישי ומשפחתי מתמיד, ומסלול בריחה רב־תחנות שסופו בארץ המקלט טורקיה, הצליחה להבריח יהודים ממלתעות האינקוויזיציה, לבלום צעדים אנטי־יהודיים מצד מלכים שהיו תלויים בה כלכלית, להקים מפעלי חסד, ואף, בהטרמה מרהיבה של הציונות המדינית, להתחיל בהקמת מעין אוטונומיה יהודית בטבריה.
אך הספר כאמור נכנס למדף צפוף. אם הרומן של נעמי רגן "בידך אפקיד רוחי" (כתר, 1999) עוד הותיר את דונה גרסיה כגיבורת רקע היסטורית לסיפורן של צאצאיותיה בנות זמננו, באו בעשור האחרון בזה אחר זה כרכים שהיא כוכבתם הבלעדית. ארבעה רומנים ארוכים, "קוורטט הסניורה", חיבר עליה יצחק גורמזאנו־גורן (2010־2019, הקיבוץ המאוחד). גיורא ברק פרסם ב־2012 את "גרציה הנערה מליסבון" (הוצאת כתב). כעבור שנה הפציע רומן המכתבים בעל 723 העמודים "לה סניורה" של נעמי קרן (כנרת זמורה). מיכל אהרוני־רגב הוסיפה ב־2015 את "תליון הזהב של דונה גרציה" (גוונים).
גם גל זה לא היה חידוש. קדמו לו ספרים רבים מאוד, עיוניים ועלילתיים, על משפחת נשיא/מנדס, ובפרט על דון יוסף נשיא, אחיינה וחתנה של גיבורתנו ויורשה בניהול עסקי המשפחה, שהגיע לתפקיד רשמי בכיר ממנה. החידוש טמון אפוא בהסטת המוקד מיוסף לחנה/גרסיה. קל לשער מדוע אירע. מבחינה עניינית, היותה של גרציה אישה היא אכן מאפיין חריג בעולם הכספים, המסחר והמדינאות של המאה ה־16, הראוי לתשומת לב. ומבחינה שיווקית־אופנתית ודאי שקורץ יותר לפרסם כיום ספר על אישה "מעצימה". מה עוד אישה מיהדות ספרד, שמי שירצה יוכל לסמן כ"מזרחית" מודרת. לא פלא אפוא שמבין ארבעת ספריו ההיסטוריים של אהרון נומאז נבחר לתרגום דווקא ספר זה, ולא למשל אחד מן השניים שכתב על יוסף נשיא.
מה, אם כן, בין ספר זה למקביליו הרבים? ראשית, יש לו דגש מיוחד. חוט השני הוא נאמנותה של דונה גרסיה למחויבות סודית העוברת במשפחתה מדור לדור: לשרוד ולהוסיף להתעשר לא כמטרה בפני עצמה, אלא כדי לסייע לעם הנרדף ולהקים לו מולדת בארצו. שנית, המחבר אינו ישראלי אלא טורקי, והיכרותו הקרובה עם הזירה שבה מתרחש כשליש הסיפור, עם הווי ארמון הסולטן ועם רחובות איסטנבול, מורגשת ומוסיפה. בשלב מסוים אהדתו לסובלנותה ההיסטורית של ארצו עולה על גדותיה, אבל זה עובר. יתרון שלישי הוא קוצרו של הספר יחסית לרוב מקביליו (400 עמודים – אבל מרווחים מאוד, ואפילו עם ציורים). הספר מתאים לרבים יותר גם משום שהוא מתנזר ממציצנות ארוטית.
מנגד, יש משהו מוגבל בכושר הספרותי־בדיוני המופגן פה, ולא רק בגלל ההכרעה להיצמד לעובדות. הפתרונות שמצא המחבר למסירת העובדות ההיסטוריות מפי הגיבורים מאולצים לפעמים. פה ושם יש שיבושים בהיתכנות של לוח הזמנים ואנכרוניזמים (גרציה מדברת על "גזענות", למשל). איכות החוויה האמנותית אינה אחידה. לפרקים היא גבוהה יותר – והקטעים המוצלחים, לצד העניין הרב שבסיפור עצמו, מצדיקים קריאה.
