הלאומיות צמחה באירופה במאה ה־19 ולא במקרה, אלא כגישה ההולמת את החלוקה הנוצרית הקלאסית: "אשר לקיסר – לקיסר, ואשר לאלוהים – לאלוהים". כלומר, ישנה הבחנה נחרצת בין דת למדינה. אולם מראשית האסלאם ואילך רווחה בו התפיסה ש"אלאסלאם דין ודַוְלַה" (האסלאם דת ומדינה), והח'ליפה היה ממלא מקומו של הנביא כמנהיג הדתי והפוליטי כאחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
ואכן, הגבולות שקבעו בעיקר הבריטים והצרפתים במהלך מלחמת העולם הראשונה וסמוך לאחריה, הותוו בגלל שיקולים פוליטיים שלהן ולא מתוך צרכים פנימיים של עמי האזור. כך מסביר חגי ארליך, במבואו הקצר לספר שלפנינו, את הבעייתיות המהותית שבתפיסת הלאומיות במרחב המוסלמי. על דבריו הקולעים של ארליך אוסיף כי מה שמתרחש במזרח התיכון בשלושים השנים האחרונות (מאז מלחמת המפרץ הראשונה) ובייחוד בעשור האחרון, מאז פרוץ "האביב הערבי", מעידים עד כמה המסגרות הלאומיות שגיבשו אנגליה וצרפת היו רופפות ולעיתים מלאכותיות, והניזוקים העיקריים הם תושבי המדינות הללו.
הספר מציע מבט־על על תהליכים מרכזיים במזרח התיכון בקצת יותר ממאה השנים האחרונות. פרופ' חגי ארליך הוא חוקר מובהק של תולדות המזרח התיכון מן המאה ה־19 ועד ימינו. הוא לימד שנים באוניברסיטת תל־אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, ובמסגרתה ראו אור ספרי לימוד יסודיים שכתב. אין זה פרט טכני בלבד, אלא נתון המעיד על הישגיו לא רק כחוקר אלא בייחוד על כישוריו כמורה, המיטיב להנגיש את פירות המחקר גם לסטודנטים בראשית דרכם האקדמית. ארליך הוא מומחה עולמי לתולדות מצרים, סודן ואתיופיה בעת החדשה.
הספר ראה אור בסדרת "ישראלים", שהיא מיזם משותף של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, הפועל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ושל "למדא עיון", מיזם של האוניברסיטה הפתוחה. הספרונים הרואים אור בסדרה עוסקים בנושאים מהותיים ולעיתים "כבדים" בלב ההוויה הישראלית, אך בכתיבה שווה לכל נפש. הסדרה נועדה לגשר בין המחקר האקדמי בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הסוציולוגיה, חקר התרבות, לימודי המגדר ועוד, ובין העניין של קוראים רבים לבחון ולהבין את עצמם כיחידים וכציבור. עד כה הופיעו במסגרתה ארבעה ספרונים.
שני נתוני הרקע הללו הם מצע חיוני להבנה מה מזמן הספר לקורא, מעין תיאום ציפיות. סקירה כזו של תהליכים מרכזיים במזרח התיכון היא אתגר נכבד, מפני שהיא מחייבת להבחין במגמות ולא רק בפרטים, להבדיל בין טפל לעיקר, ולשקול כל העת מהם פרטי המידע החיוניים להבנת התהליכים הגדולים, ומה מדייק אך מכביד שלא לצורך ומטשטש את המגמה העיקרית. זו הסיבה לכך שהחוקרים הבכירים ביותר הם שמלמדים את קורסי המבוא, בייחוד במדעי הרוח. הספר כתוב בלשון קולחת וידידותית, משובצות בו מפות מועילות ומעט מאוד תצלומים, וכן הערות שוליים ספורות המרוכזות בסוף כל פרק (לטעמי אין זה ידידותי די הצורך לקורא). אומַר כבר עתה כי ארליך הוציא מתחת ידיו חיבור מלומד, מועיל וידידותי לקורא.
מלכות ישראל השלישית
הפרק הראשון נקרא "ציונות, גבולות, פרגמטיזם, הזיה", ובו בוחן ארליך בקצרה את "המדיניות של הציונות ומנהיגיה באשר למימוש היעדים: בית לאומי, מדינה בדרך, מדינת ישראל" (עמ' 15). הוא מעמת בין גישת אחד העם, שדיבר על הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, לגישת הרצל ששאף לכונן בה ישות פוליטית עצמאית וליברלית. בהמשך הוא דן בחטף בהצהרת בלפור ובמשמעותה, מסמן שלוש מגמות עיקריות בתנועה הציונית לאחר הכיבוש הבריטי (שנושאיהן היו ויצמן, בן־גוריון וז'בוטינסקי), סוקר את התגבשות המדינה שבדרך ואת ההיערכות למלחמת העצמאות ומנתח בקצרה את הקושי המהותי בהימנעות מקביעת גבולות בעת הכרזת המדינה ולאחר תום מלחמת הקוממיות. ה"הזיה" שבכותרת נדונה בשלהי הפרק, שם מנתח ארליך בקצרה את "הזיית מלכות ישראל השלישית" בעקבות תוצאות מבצע קדש, ואת ההתפכחות המהירה ממנה בעקבות אולטימטום רוסי־אמריקני.
"הזיה" נוספת היא הזיית אחדות הנילוס במצרים, שבה דן הפרק השני. ארליך סוקר כיצד התפתח חזון אימפריית הנילוס מאז ראשית המאה ה־19, עת החלה מצרים להתעניין באפריקה. ב־1820 שלח מוחמד עלי פאשא צבא לכבוש את סודן, וב־1821 הקים את העיר ח'רטום במפגש הנילוס הלבן והנילוס הכחול. בשנות השישים של אותה מאה כרה אסמאעיל, נכדו של מוחמד עלי, את תעלת סואץ, ובעזרתה קיווה לבסס את מעמדה של מצרים כציר המחבר בין אירופה לאפריקה.
ניסיונות שונים לכבוש שטחים במזרח אפריקה נחלו כישלון צורב (1875־1876). התנועות הפוליטיות שקמו במצרים ובסודן בשלהי המאה ה־19 חתרו כל אחת לעצמאות מדינית, אך היו מנוגדות באופיין. הכיבוש הבריטי את סודן אחרי ימי המהדי (1885־1898) הגביר את ציפיות המצרים להשתלט על סודן, למרות ההתנגדות הבריטית העיקשת והסירוב הסודני הנחרץ. גם משזכתה מצרים לעצמאות חלקית מבריטניה (1922) לא זנחו מנהיגיה את החזון להשתלט על סודן, אז וגם לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בסופו של עניין קרס המשטר המלוכני ב־1952, ועימו נגוז החלום חסר הסיכוי להביא לאחדות עמק הנילוס בשליטה מצרית.
הפרק השלישי עניינו "'לבנון הגדולה' – מאה שנה להזיית סיפוח". אף כאן מראה ארליך ששיקולים חוץ־לבנוניים, בעיקר סוריים, חתרו לחולל שינוי מהותי בחבל הארץ שממערב לסוריה. במקום האמירות הדרוזית בהר הלבנון, האוטונומיה הנוצרית סמוך לחוף וריכוזים מוסלמיים באזורים קטנים ותחומים יותר – הביאו הרפורמות הטורקיות מ־1839 לריכוזיות מלאכותית, שהובילה למרחץ דמים ב־1860 בלבנון ובחלקים מסוריה. מ־1861 עד מלחמת העולם הראשונה פעלה אוטונומיה נוצרית בחסות המעצמות והביאה לשקט יחסי בלבנון. הנוצרים המארונים התחזקו ואימצו את רעיון המדינה הלאומית, אולם "לאומיות לבנוניות" לא הייתה מעולם.
הניסיון לבסס עליונות נוצרית הביא אחרי תום מלחמת העולם הראשונה לצמיחת חזון "לבנון הגדולה", צירוף מלאכותי של מרחבים דתיים שונים בעלי אוטונומיה משתנה. הנוצרים ניסו להתעלם מן הרוב המוסלמי שגדל בהתמדה עד להתפוצצות ה"בלון" הזה, תחילה ב־1958, אך בעיקר לאחר שהמלך חוסיין גירש ב־1970 ("ספטמבר השחור") את חברי הארגונים הפלסטיניים החמושים מארצו והללו התיישבו בעיקר בדרום לבנון. ב־1975 פרצה בלבנון מלחמת אזרחים. מבצע שלום הגליל שהסתבך והיה למלחמת לבנון הראשונה ריסק את שארית הריבונות הלבנונית.
מבצע מוסקטיר
המשפחה ההאשמית במרחב הערבי מצויה במוקד הפרק הרביעי. ארליך סוקר בו את התפתחות רעיון הלאומיות בדמשק סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, ואת המהלכים הבריטיים והצרפתיים לרצות את נאמניהם מבית סעוד ומבית האשם בחצי האי ערב. בשל כך הם הקימו שלוש ישויות מדיניות נפרדות: סוריה, עיראק וממלכת ירדן, תחילה תחת שלטון צרפתי ובריטי ואחר כך כמדינות עצמאיות. המלאכותיות של המדינות הללו כישויות פוליטיות נפרדות, המושתתות על לאומיות מקומית, ניכרת כבר בגבולותיהן, שחלקן הגדול הותווה בחדרים ועל גבי מפות, מבלי לתת את הדעת על הגיאוגרפיה ועל ההרכב האתני.
במחצית השנייה של הפרק דן ארליך בהקמת הליגה הערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמטרתה להדגיש את אחדות דוברי הערבית ובה בעת לשמור על מדינות נפרדות ממזרח לים התיכון. מלחמת העצמאות ב־1948, המהלך הירדני החד־צדדי לסיפוח הגדה המערבית לממלכה ורצח המלך עבדאללה הראשון ב־1951, ריסקו לחלוטין את חזון "סוריה הגדולה". מלחמת ששת הימים ותוצאותיה חוללו זעזוע בקרב כל המדינות שלחמו בה נגד ישראל, והביאה בין השאר להתחזקות ההתנגדות הפלסטינית במגוון ארגוניה ולביסוס מעמדה כנציגת ערביי ארץ ישראל. כל אלה החלישו עוד ועוד את ירדן, סוריה ולבנון.
אוסיף כי מאז 1994 ישנם יחסי שלום בין ישראל לירדן, אולם זה שלום קר מאוד. אינטרסים משותפים מאפשרים לקיימו בפרופיל נמוך, אולם אין בו די לייצב את הממלכה, שכבר עשרות שנים רוב תושביה הם פלסטינים ולא בדואים שמוצאם ממזרח לירדן, ועליהם נוספו בעשורים האחרונים מיליוני פליטים מעיראק ומסוריה. ירדן היא מדינה שנולדה מתוך שיקולים אימפריאליסטיים, וקיומה לאחר יותר ממאה שנים מתאפשר רק בזכות מאמצים כלכליים ומדיניים של כוחות מחוצה לה, בעיקר ארה"ב וישראל.
הפרק החמישי דן ב"נאצריזם" – ניתוח חזונו של עבד אל־גמאל נאצר, נשיא מצרים הכריזמטי בשנים 1953־1970. נאצר הטיף ל"מהפכה כל־ערבית שתבטל גבולות, תביס אויבים ותקים מדינת־על באזור כולו" (עמ' 117). משהתפכחה מצרים מחזון "אחדות עמק הנילוס", קרא נאצר להגמוניה מן האוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי. הוא קיווה לחסל את הפיצול המדינתי המלאכותי שנדון בפרקים הקודמים, ולהשתית הנהגה חדשה לא על מוצא (משפחת הנביא) אלא על רעיון מלכד, גרסה סוציאליסטית ערבית שמרכזה לא בסוריה אלא במצרים. בפועל לא עלה הדבר בידו, הן בשל טעויותיו שהובילו למבצע "מוסקטיר" (השם הבינלאומי למבצע הבריטי־צרפתי־ישראלי, שמכונה אצלנו "מבצע קדש") בסוף 1956, הן בשל הסתבכותו האומללה במלחמת אזרחים בתימן מראשית שנות השישים של המאה העשרים, ובייחוד בגלל מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הקשות למצרים, לסוריה ולירדן.
הרס עצמי
כותרת הפרק השישי היא "הפלסטינים – הזיית 'כולה שלי' ומחירה הכפול". ארליך משווה בו בין התפתחות הלאומיות היהודית (הציונות) להתפתחות הלאומיות הפלסטינית, מראה כיצד הפלסטינים למדו לאט מדי ומעט מדי מהתהליכים שהביאו להקמת מדינת ישראל, ומנתח את שורשי הלאומיות הפלסטינית ואת התפתחות רעיון קדושת ירושלים. השתעבדות למאבקים חמולתיים, הפקרת הזירה למופתי חאג' אמין אל־חוסייני, והמרד הערבי הגדול (1936־1939), הסבו נזקים עצומים לחברה הפלסטינית וחיזקו את המדינה העברית שבדרך (למשל: הקמת נמל תל־אביב).
ארליך מיטיב לכנות את המרד הזה "הרס עצמי" (עמ' 163). ההנהגה הפלסטינית סירבה לכל יוזמת פשרה, בריטית או אחרת, והתוצאה הבלתי נמנעת הייתה שהתושבים הערבים המקומיים הגיעו למלחמת 1948 בלתי מוכנים. בתודעה הישראלית נחשבים החודשים מרץ ואפריל 1948 כחודשיים עתירי נפגעים, אולם בני מוריס כבר הראה במחקרו המדוקדק על המלחמה שאפילו בהם התבררה החולשה המהותית של הפלסטינים והסתמנה תבוסתם, שאכן באה לידי ביטוי במהלכים הצבאיים של צה"ל במאי וביוני 1948.
במילות הסיום של ספרון מרתק זה נזהר ארליך מלהיפרד מעמדת ההיסטוריון המביט לאחור, ולא נפתה לתפוס את עמדת החוזה או הנביא באשר לפני האזור בעתיד הקרוב והקרוב פחות.
ספרו של חגי ארליך הוא דוגמה נהדרת לכתיבה של מומחה להדיוטות אינטליגנטיים. הוא כתוב בלשון קולחת, ונסקרו בו תהליכים מרכזיים. כך פורש ארליך תמונת־על רחבה, המאורגנת סביב רעיון מבריח אחד. הספר מומלץ לכל תאב דעת המבקש להבין את המגמות העיקריות שעיצבו את המזרח התיכון מאז מלחמת העולם הראשונה, ומדוע דווקא הן הובילו לקריסתו בשנים האחרונות.
הזיות סיפוח
עוברים כל גבול במזרח התיכון
חגי ארליך
האוניברסיטה הפתוחה,
תש"ף, 178 עמ'
