המשטרה מייחסת חשיבות רבה לאיתור נעדרים וזיהוי אלמונים. לא מעט מן הנעדרים אינם מאותרים, ובמקביל נמצאים מדי שנה אלמונים שלא זוהו. לפי דיווח רשמי של משטרת ישראל מסוף שנת 2020, מדובר כיום ב־329 נעדרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
במרכז ספרו של אסף קוגלר נמצאות שתי גיבורות: גיבורת המשנה שלו היא יחידת משטרה חצי־בדיונית וחצי קיימת־אך־לא־מוכרת, העוסקת בחיפוש מחודש של אנשים שנעדרים זה זמן רב, ושכל החיפושים הקודמים אחריהם במהלך השנים לא העלו תוצאות. קוגלר קורא לנעדרים כאלה "קרים", כינוי שלא מצאתי לו אישור במציאות ושבעיניי הוא חסר טעם; הוא מרמז על גופות וחדרי קירור, בעוד שהנעדרים עשויים להיות חיים אך נעלמים. אבל בחירת השם הלא מוצלחת או הפרובוקטיבית אינה צריכה להרחיק אתכם מן הספר המוצלח הזה ומגיבורתו הראשית: שירה, צעירה בוגרת אולפנה מבאר־שבע, שהתגייסה לצה"ל יחידה מבין חברותיה והוצבה לשרת במשטרה בירושלים.
זהו ספר הביכורים של קוגלר, מבקר תרבות במוסף מוצש בעיתון זה, שראה אור בהוצאה מכובדת מאוד, "עם עובד". לא כל אחד זוכה שספרו, בוודאי ספר ביכורים, יתפרסם באכסניה זאת, אבל קוגלר זכה, ובצדק. זהו ספר מתח שונה מאוד. יותר רומן התבגרות מאשר "בלש" שגרתי שיש בו פשע, פושע, וחקירה או מרדף. ספר שנון, בחלקו משעשע מאוד וכולו נוגע ללב, מהנה מאוד וכתוב בעברית מדוברת ועדכנית אם כי מדויקת, שתמשוך את ליבם של קוראים בני דורה של גיבורת הספר ושל אלה שעוד לא שכחו את נעוריהם.
תיק על הגב
החיים המוצגים בספר, ב"בית לחיילים בודדים" נטוש למחצה באחת משכונות מרכז העיר, יאשרו בוודאי לרבים את ההסתייגות שלהם משירות בנות דתיות בצבא. הם מזמנים לשירה התמודדויות עם הפער שבין הדתיות שלה – המתבטאת בין השאר בתפילות וברכות, שמירת כשרות ושבת ואיסור נגיעה – ובין הווי החיים הצה"לי בשעות הפנאי, והיכרויות עם אנשים שקרוב לוודאי שלא הייתה מכירה בנסיבות שגרתיות.
בין אנשים אלה בולט יוראי, חייל הומוסקסואל שגר ב"מלון החיילים" הזה לאחר שהוריו זרקו אותו מהבית בגלל נטיותיו המיניות. בתיאור דמותו של יוראי מכליל הסופר את כל הסטריאוטיפים המיוחסים להומואים. מהופעתו הראשונה ומן המילים הראשונות שיוצאות מפיו אפשר להבין מי הוא, ואולי היה מקום לתיאור קצת מתוחכם שלו.
הנטייה של קוגלר לבנות דמויות סטריאוטיפיות אינה פוסחת על הגיבורה שלו שירה, שכצפוי לבושה "בחצאית המדים הארוכה והמסורבלת" גם בעבודתה המשטרתית, וכבוגרת אולפנה טיפוסית היא נעה בעיר כשתיק הגב התפוח תמיד על גבה. היא גם ניחנה ברגישות גבוהה, בעיקר בתחום המוסרי, וכיאה לגיבורת "בלש" גם באופי מתוסבך במקצת. אבל אולי שלא כצפוי לגבי בחורה דתית ואולפניסטית בעבר, שירה מרגישה נוח בקשר הידידות שלה עם יוראי, אולי משום שאין לה חשש שהוא ידרוש ממנה משהו שאינה מוכנה לתת. בהקשר זה נציין גם את הסצנה שבה כל החבר'ה מהפנסיון לחיילים מתארחים לסעודת שבת בביתו של שכן חרדי, שהזמין אותם כשפגש את שירה ואחד מחבריה אחרי תפילת ערב שבת. גם זו סצנה בעלת מרכיבים סטריאוטיפיים, אבל מפתיעה למדי, נעימה ומשעשעת.
לעומת החיים בבית החייל, המתנהלים על מי מנוחות, החיים של שירה במקום עבודתה, ביחידה לאיתור נעדרים, עולים עד מהרה על פסים בעייתיים. הצירוף של רגישות אנושית גבוהה יחד עם ספונטניות ואפילו אימפולסיביות רבה, והקושי לעמוד בדרישות של מסגרות קשוחות, עומדים בעוכריה. מסגרת כזו הקים המפקד של הנ"ק (כך מכונה היחידה), צפריר אהרוני. איש מסוגר, קשוח, שניקיון כפיו ויושרתו גובלים לעיתים לא רק בהפרזה אלא אף באכזריות מסוימת.
עבירות משמעת
וכשם שקשיחות יתרה מובילה לעיתים להתאכזרות, גם חמלה יתרה מובילה בעלילותיה של שירה לפגיעה והתאכזרות, גם אם בלתי מכוונות. זה המצב במקרה של ברכה דולב, אמו של אביתר, הנעדר הראשון ששירה עוסקת בתיק המסמכים שלו.
עבודת היחידה היא משרדית לחלוטין. אנשיה מנסים לקרוא שוב ושוב את תיקי הנעדרים ולדלות מהם משהו שלא שמו אליו לב קודם ושאולי הפעם יוביל את החוקרים אל הנעדר – חי או מת. בעבודה הזו ישנם כמה כללי ברזל, שהחשוב בהם הוא שאין ליצור קשר עם האנשים הקשורים לתיק, ומעל כולם עם משפחת הנעדר. הם סבלו וסובלים מספיק, מסבירים לשירה עמיתיה ביחידה, אסור לחטט להם בפצעים ואולי לעורר בהם תקוות שווא למציאת הנעדר, תקוות שעלולות להתבדות שוב ולגרום כאב טרי וגרוע עוד יותר.
אבל שירה לא מצליחה להתאפק. מרוב תשוקה לעשות טוב ולהביא אולי לפתרון תעלומת היעדרותו של אביתר, היא מתקשרת לטלפון של אמו היחידנית, ברכה, וכמובן – כפי שהזהירו אותה מראש – גורמת לאם הערירית לאבד שוב את השגרה שנבנתה ברוב עמל ולנסוע מדי יום ביומו מחדרה לירושלים, כדי להתייצב לפני דלת "היחידה לנעדרים קרים" ולהפעיל לחץ פסיכולוגי על החוקרים לטפל ביתר שאת בתיק של בנה.
העונשים שנגזרים שוב ושוב על שירה בעקבות עבירות המשמעת שלה – עבירות שבחלקן הן תוצאת תמימות, חוסר זהירות וילדותיות, ובחלקן נובעות מן העצמאות היתרה, האימפולסיביות וקשיי ההסתגלות שלה למסגרות הצבאיות והמשטרתיות – מגלגלים אותה ממקום למקום, ובכל מקום היא מסתבכת. רק כשהיא מצליחה, שוב בזכות האימפולסיביות והנטייה להגיב בלי לחשוב הרבה, לעשות מעשה הרואי של ממש, היא מוחזרת ליחידה המקורית שלה, על אפו וחמתו של המפקד צפריר.
ביחידה הזאת יש לשירה בן ברית אחד, ירון. גבר גרוש, מבוגר ממנה בהרבה, שמתחיל לחזר אחריה ומכניס אותה לעוד תסבוכת: היא רוצה ואינה רוצה לפתח קשר רומנטי אתו, נעתרת ואחר כך נסוגה ממנו. התחושה היא שבספרי המשך – אם יהיו כאלה – מערכת היחסים הזאת עוד תדע עליות ומורדות והתהפכויות, בהתאם לכללי הסוגה והסדרות.
סוגיות פוליטיות
אופי עבודתה המשרדית־מסמכית של היחידה לנעדרים קרים, הוא אחד ממאפייניו הייחודיים של הספר שמבדיל אותו מרומנים "משטרתיים", כפי שהם מכונים בצרפתית, או "בלשיים" ככינוים באנגלית. השוטרים כאן אינם רודפים אחרי הגנב או הפושע, אלא קוראים את דו"חות החקירה. זוהי בחירה מקורית, אבל היא גם המקור לאחת מחולשותיו של הספר. הדו"חות האלה, בין אם אמיתיים או בדיוניים, משעממים בדרך כלל עד מוות, ולא באשמת הסופר אלא מעצם אופיים. ומאחר שיש בספר שני תיקי חקירה, כמות הדו"חות והשעמום גדולה למדי. אפילו בסצנה המהווה את שיאו של הספר ושבה משתתפת גם שירה, שמתוארת בה חקירה חיה ולא דו"ח חקירה כתוב, יש אמנם הרבה כאב, בלבול והפתעות, אבל מעט מאוד מתח. מצד אחר, יש לומר בהגינות שחוץ מלקצר או אולי לדלג מעט, אי אפשר לוותר על קריאת הדו"חות האלה, שהם עצם גרעינו של הסיפור.
החקירה בתיק השני מעלה גם סוגיות חברתיות־ערכיות ופוליטיות רציניות, וייתכן שלא כולם יאהבו את הכללתן בספר. מותר לגלות שהסוגיה שעל השולחן היא תופעת ההתרועעות של צעירות יהודיות, בייחוד בערים מעורבות כמו ירושלים או באר־שבע, עם צעירים ערבים. לא פעם יש בכך משום סכנה אנושית פשוטה, בשל קודים שונים ביחסי גבר־אישה, פערי תרבות וכדומה, אבל יש גם מי שלוקחים את הנושא הזה לכיוון דתי־לאומי, שמוסיף עוד ממד של סיבוך וסכנה. אך יש לציין שקוגלר נזהר מהבעת דעה אישית וחד־משמעית בנוגע לממדים השונים של הנושא, והטיפול שלו פתוח ועדין די הצורך כדי לעורר מחשבה ולא אנטגוניזם, וזה בהחלט לזכותו. עם זאת, רוחו של הספר פתוחה וליברלית־מתירנית למדי, וייתכן שלא תתאים לכל סוגי הקוראים והקוראות.
לסבך הזה – בין משפחה שכואבת את היעלמות בתה או את הקשר שלה עם ערבי, ובין גורמים נוספים שמתערבים בעניין – נוסף בסיפור של קוגלר, אולי ללא כוונה מוקדמת, עוד היבט בלתי צפוי: מהו גבול ההתערבות הלגיטימי של הרשויות בחייה האינטימיים של משפחה, ועד כמה מותר לנציגי הממסד, במקרה זה לשוטרים, לכפות את דעתם ואת הנורמות שלהם על אזרחים במצוקה שנמצאים בקשר עם המשטרה. השאלה הזאת מתעוררת לא פעם במקרים שבהם המשטרה נמנעת מלהתערב, אך מסתבר שיכול להיות גם מקרה הפוך: כשהמשטרה מתערבת במקום שהתערבות אינה רצויה או שהיא נעשית באופן שגוי שמביא לתוצאה הפוכה מהמקווה. דווקא המרכיב הזה בסיפור – שלא ברור אם הוא מהותי לסיפור או שהוא רק אגבי וטכני ונועד לשמש כגשר בין אירועים – מעורר מחשבות ותהיות רחבות על מקומה ותפקידיה של המשטרה, מעבר למקרה הספציפי המתואר בספר.
על גב הספר מועלית השאלה "האם (שירה) תצטרף אל עמיתיה, גיבוריהם של שולמית לפיד, בתיה גור ודרור משעני?". אם מותר לי לקוות, או לנחש: התשובה היא חיובית. אשמח לראות ספר המשך לרומן הביכורים הזה.
נעדרים קרים
אסף קוגלר
עם עובד,
תשפ"א, 392 עמ'
