סדרת המתח "סטרייק", שמגיעה אלינו בימים אלה מה־BBC, היא יותר ממה שהיא נראית. זו הפקה קטנה יחסית, שיש בה בעיקר דיאלוגים, מעקבים איטיים ומעט רגעי שיא, אבל היא גם סדרת טלוויזיה שמבוססת על סדרת ספרי מתח שכתבה ג'יי קיי רולינג בכבודה ובעצמה. הציפיות שנבנות סביב שם הכותבת הן תוצאה אירונית של מה שרולינג עצמה ניסתה להתחמק ממנו כשהוציאה את הספר הראשון בסדרה, "קריאת הקוקייה", בשם בדוי. הספר יצא לאור בשנת 2013, תחת שם־העט רוברט גלבריית, וקיבל ביקורות אוהדות אבל מכר רק 1,500 עותקים. כמה חודשים אחר כך, בטעות או בכוונה, הודלפה הזהות האמיתית שמאחורי השם האלמוני. כשהתגלה שרולינג היא הסופרת שעומדת מאחורי הספרים, הספר הפך, כמובן, לרב־ מכר, ובמהירות יחסית גם קיבל עיבוד טלוויזיוני.
בראיונות איתה סיפרה רולינג שהיא בסך הכול ניסתה להשתחרר מעול השיפוט המוקדם של הצלחת ספרי "הארי פוטר", ולקבל ביקורות אובייקטיביות. קל להאמין לה כשנפגשים עם הגיבור הראשי שבראה כאן – קורמורן סטרייק, בלש פרטי קטוע רגל וחסר לקוחות, שחוץ מלסגור את החודש גם מנסה להשתחרר מהפרסום שקשור בהיותו בן לא רשמי של כוכב רוק ודוגמנית שמתה ממנת יתר.
אבל בניגוד לכושר ההמצאה המופלא שמגלה רולינג בספרי "הארי פוטר", "סטרייק", שרולינג היא אחת המפיקות שלה, לא מנסה לנסח את הז'אנר מחדש. היא לא מתיימרת להיות גרסה תזזיתית ומעודכנת כמו "שרלוק", או גרסה פילוסופית כמו "בלש אמיתי". היא סדרה בלשית קלאסית. כולל הרצח, החשודים, הסחות הדעת, הפיתולים העלילתיים והסיום הדרמטי. גם דמות הבלש בסדרה אינה מפתיעה. סטרייק הוא הגיבור המיוסר והאנדרדוגי המוכר. פצוע מלחמה עם בעיית שתייה, שנושא איתו עבר מורכב וגר במשרד שלו. הוא חד־מחשבה אבל לא גאון. רגיש אבל מסורבל. עקשן אבל עם לב רחב.
אבל למרות שלא מדובר במהלך חדשני, הסדרה מצליחה להיות מוצר טלוויזיוני מוצלח וסוחף. העלילה נפרשת היטב, הצילום אפרורי במידה הנכונה, הבימוי רגיש והסטים מוצלחים. ובעיקר, השחקנים הנהדרים שלה מצליחים להפוך אותה ליותר מסתם סדרה. טום בורק ("המוסקטרים", גם היא של ה־BBC), מגלם את סטרייק ברגישות ובחספוס שמשלימים זה את זה, כשמולו דמותה של רובין, המזכירה רבת התושייה שכובשת את המסך בגילומה של הולידיי גריינג'ר ("בוני וקלייד", "הבורג'יאס"). עם הכימיה המוצלחת ביניהם, הם מצליחים להכניס אל תוך המתח והעגמומיות הבלשית גם הרבה לב, שבזכותו קל להיקשר אל הסדרה.
חוץ ממתח, רולינג גם מנסה להגיד כמה דברים על מעמדות, פרסום וכותרות עיתונים. היא בוראת גיבור שמעמדו החברתי אינו מוגדר, והוא נע בין מצב כלכלי מרושש למסעדות פאר ומשפחה מפורסמת. בכל מקום הוא יכול להיות שייך ובו־זמנית להיות האאוטסיידר המוחלט. את הביקורת המושחזת ביותר שלה היא מרעיפה על עולם המו"לות הבריטי שבתעלומת "תולעת המשי" הופך לזירה של פשע, תככים ושנאה. קל לדמיין את ההקבלה בין תהליך פתרון תעלומת הרצח של סופר שכתב ספר שמכפיש את כל מי שסביבו, לחוויית הכתיבה של רולינג עצמה על עולם הספרות בו היא מתנהלת.
את כל זה עושה הסדרה באיפוק ריאליסטי. בקצב שמתאים מאוד לצפיית בינג' מוצלחת, כל תעלומה נפרשת על שניים או שלושה פרקים, ומתקדמת תוך שהיא חושפת באיטיות את ההתרחשות ואת הדמויות. קצת כמו סטרייק קטוע הרגל עצמו, שכל המרדפים שלו נועדו מראש לכישלון ובכל זאת הוא מצליח לתפוס את הרוצח, גם הסדרה בוחרת במסלול האיטי אל לב הצופים. בלי פעלולים, בלי יומרות, היא מצליחה להיות סדרה בלשית מוצלחת.
סטרייק סלקום tv, HOT VOD–ו yes VOD
