הקול הפנימי שמכרסם

אז מה עשית לפני שהגיעה הקורונה?
"איך קוראים לזה? נו… שנייה… שגרה? כן! כן! שגרה. איך זה נראה אצלי? כתיבה, הופעות, ימי צילום והכול חוזר וממש לא חלילה. נסיעות מאולם לאולם, מיישוב לעיר. לעמוד על במה ולחוש את הקהל – מתי הוא צוחק, מתרגש או מחסל את החטיף שהוא טחן לי מול הפרצוף".

סכם לי במילה אחת את השנה האחרונה.
"Enter. ובשבע מילים: מישהו שם למעלה נרדם על מקש ה־Enter".

כשאומרים לך "תמציא את עצמך מחדש", מאחת עד עשר, כמה אתה רוצה לחנוק את מי שמולך?
"אחת. כן, אחת. אני לא חונק בן אדם אחרי שהעפתי לו כבר סטירה. אבל אנחנו רגילים שכולם חכמים יותר מאיתנו – יודעים לנהל אותנו טוב יותר ממה שהם יודעים לנהל את עצמם".

ובכל זאת, היו מחשבות או ניסיונות לשנות כיוון, או להתאים את עצמך למציאות המשתנה?
"ברור! מה, אני לא מספיק מוכשר כדי להיות קופאית ברמי לוי? סבּל? ומה רע בכמה ימי מילואים, לסדר את הימ"חים ולסחוב קיטבגים פנימה והחוצה מתוך מחסן? איך אמר טוביה החולב? כן… אני יודע, אני יודע – זו לא בושה להיות עני, אבל בינינו, זה גם לא כבוד כל כך גדול. ולרגע ברצינות: האמת היא שניסיתי והצלחתי. צילמנו סדרה חדשה בקורונה, שהפכה לשלאגר מטורף, ומצאנו קונספט אדיר למופעי חנוכה, שהופיע ביותר מ־20 רשויות בכל הארץ".

מי נמצא שם לידך בזמן הזה?
"יש לי אישה מהממת, שראתה והעריכה את המאמץ. השותף והחבר יהונתן רוזנהק, החברים מערוץ מאיר – בלעדיהם כלום לא היה קורה. גם הקהל, שהיה צמא ולא הפסיק להטריד בבקשות לברכות יומולדת ובר־מצווה וחתונות – הבנתי שאנשים מתגעגעים. והכי־הכי־הכי חשובים, מתמרצים וגורמים לי לקום בבוקר: הפקידים היקרים בבנקים למשכנתאות. אין דבר מתמרץ יותר מאשר לדעת שבחודש הבא תקבל טלפון. אתה תמצא מה לעשות, ויהי מה!"

איך ההרגשה לגלות בוקר אחד שאתה "לא חיוני"?
"אוי… זה נורא. נורא! בואו נפוצץ פה איזו קונספציה מוטעית: זה שאנחנו עומדים על הבמה משוחררים, צוחקים וכיפיים, מעיד ביחס הפוך על הביטחון העצמי שלנו. פתאום קם הקול הפנימי שאומר 'אתה לא במקצוע הנכון, אמרתי לך', או 'בחיאת, מה אתה עושה? למה אתה לא כמו חבר שלך – הייטקיסט, או כמו החברה שהיא רופאה בכירה', או 'אבל לי אתה אף פעם לא מקשיב. בסדר, אני כבר רגילה לדבר לקירות'… אופס".

נניח שמחר הקורונה מתה. מה אתה עושה? האם תמשיך מאותה נקודה לפני שנה, או שמשהו השתנה?
"לא לא לא לא! יש גבול לכל תעלול. כבר איכשהו למדנו להסתדר. הקורונה לא זזה מפה לפני שאני נותן לה אישור ללכת! בקיצור – כשהקורונה נעלמת מפה אני טס עם אשתי לניו־יורק!"