אז מה עשית לפני הקורונה?
"מגיל 17.5 שלי ו־19 שלו, נתנאל בעלי ואני עובדים בלי הפסקה. כבר 16 שנים שאנחנו מפעילים קייטרינג חלבי, 'האופה הקטנה' (כן, נו), וגם את 'רוזליה', בית הקפה שלנו בבית־שאן, שנקרא על שם סבתא שלי (יש לנו משהו עם שמות בעסקים המשפחתיים)".
כשאומרים לך "תמציאי את עצמך מחדש", מאחת עד עשר, כמה את רוצה לחנוק את מי שמולך?
"11, כי היבלות שלי לא כאבו לי מספיק קודם".
ובכל זאת: היו מחשבות או ניסיונות לשנות כיוון?
"ממש נולדתי מחדש! והיום אני דולה מוסמכת. כשהמסעדות ייפתחו, אני אסתובב בין הסירים לצירים".
אז איך שורדים? כלכלית, מנטלית?
"את חשבון הבנק שלנו מנהל הריבונו ואנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות. כלכלית אנחנו מחזיקים ראש מעל המים, תודות למענקים שאנחנו מקבלים מהמדינה כרגע ובעזרת פרויקטים מפתיעים שהגיעו אלינו והחזיקו אותנו ערים חודש ברצף, כל אחד בתורו, בתנועה ובעשייה. ממש כאן בחצר הבית נמצא הלב של העסק, הקונדיטוריה. זה ממלא ומחמם אותנו, בפחמימות, סוכרים ואהבה".
עד הקורונה חשבתי שבעלי הוא הלא־חיוני בבית, ופתאום המצב התהפך. איך התחושה לגלות בוקר אחד שאת "לא חיונית"?
"מתברר שנתנאל הכי חיוני בבית. הוא היחיד שיודע להשתלט על ערימות הכביסה שאנחנו מייצרים, ואני מנצלת את זמן הבטלה לטיולים ולציורי פטריות. יותר משעמם מזה – נשתגע".
חזרת הביתה פתאום. מה גילית שם? איך הבית הושפע מהמצב החדש: הילדים, האווירה?
"בלי עין הרע, אנחנו משפחה של תשע נפשות, וכולנו מתַפעלים יחד בחירום ובשגרה את הבית והעסקים. אגב, אין כמו להעביר את מכונת הברד מהמסעדה הביתה. זה שוחד מעולה לילדים. הבית מעולם לא היה מסודר יותר. אני שמחה לראות שהילדים לומדים לפחות לנהל את העסק, כי משכילים גדולים הם לא יצאו אחרי כל הזום הזה".
התחביב היחיד שפיתחתי בתקופה הזו הוא שבירת שיאי עולם בסיום קופסאות נוטלה ובאכילת עוגות שמרים. יש תחביבים מוזרים שצצו? התחלת לבשל, לארוג, לעשות ספורט לא עלינו?
"בניתי גינה הידרופונית בחצר. אני ממלאת את הבית בעציצים ושותלת מלפפונים באדניות. במקום לנהל מסעדה, אני מוצאת את עצמי שרה לביגוניות. כנראה לא סתם קוראים לי חנה".
