אז מה עשית לפני שהסיני אכל את העטלף?
"נשפתי חזק לחצוצרה, שרתי וקיפצתי ביחד עם הלהקה שלי בחתונות. חייתי בעולם הכי שמח, בעולם של מוזיקה ושליחות עליונה לשמוח בשמחתם של חתן וכלה, שמחה כזאת גם מיליארד סינים אוכלי עטלפים לא יעצרו".
סכם לי במילה אחת את השנה האחרונה.
"במילה אחת: קיפאון. בשתי מילים: קיפאון והזדמנות".
כשאומרים לך דברים כמו "תמציא את עצמך מחדש", מאחת עד עשר, כמה אתה רוצה לחנוק את מי שמולך?
"קודם כול חונק… ואז נזכר שזה בדיוק מה שאני עושה כבר 30 שנה, ממציא את עצמי מחדש".
ובכל זאת. היו מחשבות או ניסיונות לשנות כיוון, או להתאים את עצמך למציאות החדשה?
"מחשבות וניסיונות היו לי כל הזמן, גם בתחום המוזיקה וגם בתחומי עניין אחרים. אני תמיד מחפש חידוש ויצירה. לגמרי במקרה כשנה לפני הקורונה נכנסתי לעסקי המזון (אולם אירועים קטן, קייטרינג ומגשי אירוח). בין השאר נכנסתי כשותף בפתיחת מעדניית גורמה בגבעת־שמואל לסופי שבוע, בימי חמישי ושישי, בשם 'זלדה'. מלכתחילה נכנסתי כשותף משקיע שפחות אמור להיות פעיל, אבל לנוכח המצב והזמן הפנוי שנוצר אני נמצא הרבה סביב זה, במקביל למוזיקה".
איך שורדים? כלכלית, מנטלית?
"בגל הראשון, כמו הרבה אנשים, הייתי כמו בהלם קרב. ביטולי אירועים, בלבול מוחלט, דאגה וחרדה אמיתית לפרנסה של הנגנים שלי. כיום אני רואה את זה כהזדמנות אמיתית לעצור, להיות עם עצמי ולהגיע למחוזות שלא יכולתי להגיע אליהם קודם, כשהעולם התנהל בריצה בלתי פוסקת".
איך ההרגשה לגלות בוקר אחד שאתה "לא חיוני"?
"אויש, הרגשה נוראה. בימים כתיקונם הנייד פשוט לא יורד לי מהאוזן, פגישות, עניינים, אירועים, שגעת, טרפת. ואז ביום אחד הכול קורס. הנייד כבר לא צורח, הפגישות הפרונטליות, הפרזנטציות – הכול מתבטל כי אנשים פשוט מפחדים להיפגש. ההרגשה הזאת של העובד ה'לא חיוני' מחלחלת ושוקעת".
נניח שמחר הקורונה נעלמת. מה אתה עושה? האם תמשיך מאותה נקודה לפני שנה, או שמשהו השתנה?
"שאלת מיליון הדולר. ברור לי שמשהו השתנה תפיסתית, אבל בסוף לצערי נחזור להיות מה שהיינו ערב ההתפרצות. מה לעשות, יש לנו זיכרון קצר. אני רק מרגיש שנכון לחזור לנקודה שבה היינו לפני שנה כשאנחנו נינוחים יותר, רגועים יותר. להבין שאנחנו לא במרוץ ולדעת לפנות זמן אמיתי למשפחה, לעצמנו ולדברים החשובים באמת".
