דמיון שטני לגן עדן

העיר הענקית הזאת בנויה מאבן ומבחינה זו היא עדיין כמו שהייתה פעם, אבל מבחינת התושבים היא דומה מזמן לבית משוגעים. במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות. בצפון העוני, במערב הפריצות ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה (עמ' 84).

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא מגפה – לא מעניין: טרור כבר לא מלהיב את הרחוב הפלסטיני
– פַּצְחָן או פַּרְצָן? אוי לו למחשב שאבד קברניטו
– דעה: על החיסונים ועל הנפלאות: צריך ואפשר לומר תודה

כך מתאר יקוב פביאן, הדמות הראשית ברומן המבוגרים של אריך קסטנר "אל האבדון", את ברלין שבין שתי מלחמות העולם. אכן זה אותו קסטנר האחראי לספרי הילדים הבלתי נשכחים כמו "אורה הכפולה", "פצפונת ואנטון" ו"אמיל והבלשים", אך חשוב לציין כי רומן המבוגרים הנ"ל ראה אור ב־1931 וחלקים גדולים ממנו צונזרו (ושני תרגומים של הרומן המצונזר אף הופיעו בעברית). רק ב־2013 הודפס הנוסח המקורי של היצירה.

קסטנר, שגם כתב לא מעט טורים בעיתונות, הוכרז על ידי הנאצים כ"סופר אסור". עם זאת, בתקופת מלחמת העולם השנייה נשאר בברלין תחת השלטון הנאצי וספריו התפרסמו בשווייץ. בתקופה זו הצניע מאוד את ביקורתו הסאטירית, ויש אף שהאשימו אותו, כמו הסופר קלאוס מאן, כי הפך להיות הכלב המאולף של השלטון הכותב תחת פסבדונים. הוא אף כתב תסריט לפי הזמנה של פריץ היפלר, עוזרו של גבלס. מנגד חשוב לציין כי מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית ולא הביע אף דעה קרובה לכך, ולאחר המלחמה תמך ביהודים ובהקמתה של מדינת ישראל.

רמזים מטרימים לנאציזם

על כל פנים, ברלין של התקופה הייתה באמת אחד המקומות הטעונים, המדכאים והמרתקים בעולם. לא מעט נכתב עליה, הן בספרי היסטוריה רשמיים והן ביצירות ספרותיות, חלקן יצירות מופת שראו אור בעברית בעשורים האחרונים כמו "יונים בדשא" של וולפנג קפן, "ברלין, אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, וגם יצירות שאינן מופת, כמו למשל רוב כתביו של הנס פאלאדה.

כמו אצל האחרים כך גם אצל קסטנר, ברלין מתוארת כעיר עם אינפלציה בלתי נתפסת ואחוזי אבטלה גואים, ועם הומלסים, שיכורים וזונות בכל עבר. המוסר בה התאיין, התא המשפחתי התערער, והיא מהווה קרקס עגום ומוחצן של דקדנס תרבותי. מעין סדום מכניסטית האוכלת את עצמה לדעת מרוב רעב, שעמום וחוסר תוחלת. זו עיר שאנשים בה משוטטים חסרי אונים. במוחם עדיין מהדהדים באופן נאיבי האידיאולוגיות הגדולות שלפני הנאציזם – הקומוניזם והקפיטליזם – כמין רעיונות ערטילאיים שלא באמת קשורים למצב האנושי.

כמובן, זו האווירה שבה היו מקודדים כל הרמזים המטרימים לעליית הנאציזם; המשבר הכלכלי, השיתוק המתמשך של המערכת הפוליטית, והחיפוש המתמיד של האנשים אחרי אוכל ואחרי איזה נרטיב סוחף שירים אותם לרגע מתוך הבוץ הדלוח של החיים.

רגעים של אבסורד

פביאן הוא בעל תואר שלישי בספרות, עובד בחברת פרסום, ומתחיל את הרומן במין אפטיה קלינית גורפת. אין לו בעצם שום מטרות קונקרטיות בחיים, הוא מבין שהכול שרירותי, כך גם עבודתו. האירוע הדרמטי הראשון בספר קורה רק בשליש השני של הרומן, כשהוא מאבד את עבודתו. תחילה הוא מגיב במין אדישות, אך יחד עם זה כרוכים יחסיו עם קורנליה. עד אז לא נראה כי מדובר ביחסים משמעותיים כי כל דבר נגוע בסרקזם, בהומור שחור, ברגעים של אבסורד, עד שיש תחושה כי הריאליזם דוהה ובמקומו אנו מהלכים בתוך טריטוריה אלגורית בלבד.

זה ניכר כמעט בכל רגע בעלילה וכמעט מכל דמות משנית שלכאורה אין לה שום חשיבות לפביאן, ויש בספר לא מעט כאלה. כמו למשל עוד אדם שפביאן נתקל בו ברחוב ושואל אותו למקצועו. הלה עונה: "פקיד בנק, אם אני זוכר נכון. גם בכלא כבר ישבתי. מה לעשות, מנסים להסתדר איכשהו. הדבר היחיד שעוד לא חוויתי הוא התאבדות, אבל עוד לא מאוחר מדי" (עמ' 23). לפעמים ההומור הזה משעשע, לפעמים הוא מייגע ועבש.

מרגע הפיטורים משהו אחר מתחיל לקרות; עד רגע זה אפשר היה לפטור את הרומן ככמעט מייגע, טרחני, צלופני, מין בדיחה אבסורדית שיצאה קצת מפרופורציות, אבל מרגע זה צומחת בו ליבה ראויה.

מיד לאחר הפיטורים אימו של פביאן מגיעה לבקר אותו. ויש משהו בביקור שלה, בנוכחות שלה, באהבתה המוחלטת והבלתי תלויה, שפתאום מכונן פביאן מעט אחר. רגשית הוא עדיין עקר ולא מודע לעצמו, אבל הלוחות הטקטוניים של המוסר ושל תפיסת הקיום שלו בכל זאת מתחילים לנוע מבחינה שכלתנית.

קיום קודר ומכניסטי

בד בבד, גם קורנליה משאירה לו מכתב פרידה. זה אמור היה להיות הרגע שבו הוא מתערער לגמרי, שבו החיים מנחיתים עליו את המכה הניצחת. כך זה מתואר: "פביאן ישב דומם לגמרי. החשכה גברה. הלב כאב. הוא לפת בידיו את ידיות הכורסה, כמתגונן מפני דמויות שרוצות למשוך אותו משם. הוא התעשת. המכתב היה מוטל למטה על השטיח והבהיק בחושך. אבל רציתי דווקא להשתנות קורנליה, אמר פביאן" (עמ' 138).

האומנם פביאן רצה להשתנות? האם הוא תכנן למסד את יחסיו איתה? להקים איתה בית? הוא הרי שנא את עבודתו, והמוטיבציה שלו למצוא עבודה חלופית הייתה כמעט אפסית. הוא לרגע לא הביע בפניה את רצונותיו, לרגע לא חשב גם שהוא רוצה להשתנות, הוא פשוט המשיך לצוף בתוך הקיום הקודר, המכניסטי, ולהביט על העיר הזו בהשתוממות וגועל. למעשה, זו פעם ראשונה שהלב שלו מופיע. כנראה לא חש בו כל עוד לא כאב.

"מה יש לו לחפש בעיר הזאת?" הוא שואל את עצמו כבר בעמ' 35, כשקורנליה עוד איתו. "זה מה שיוצא לו מהאשליה היהירה שכדור הארץ ימשיך לסוב על צירו רק כל עוד הוא צופה בו בשעת מעשה. הצורך הנלעג הזה להיות נוכח. אחרים יש להם מקצוע והם מתקדמים… והוא החליט ועוד מרצונו החופשי שעליו לעמוד מאחורי הגדר, לצפות ולהתייאש… אירופה יצאה להפסקה גדולה. המורים אינם. מערכת השיעורים נעלמה. היבשת הזקנה לא תגיע ליעדה".

מעניין הוא כי התפיסה של פביאן היא לא לאומית, הוא מסתכל על הסביבה שלו כאירופי. אין שום אזכור כמעט של התהליכים הפוליטיים ההרסניים שמתקיימים במקביל. אין שום אזכור של אותה "השפלה היסטורית" נוכח הסכם ורסאי. במידה רבה, פביאן כלל לא רואה את עצמו כגרמני. כמי שיש לו עבר משותף ואולי אף עתיד משותף עם האנשים המרכיבים את הנוף האנושי סביבו. זה מעניין מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית, אך כמובן הופך את נקודת מבטו למוגבלת כשם שהיא אירונית.

יקרעו זה לזה את הצורה

פביאן וחברו לבודה מנהלים דיאלוגים, בעיקר בחלק הראשון של הרומן, שהם מעניינים כשלעצמם אך חסרי תוחלת, על אודות איזשהו פתרון של תיקון, או לכל הפחות מציאת איזו משמעות בתוך הסחי הפרוע והמידרדר של המציאות. וכך מטיח פביאן בחברו: "אתה רוצה שיהיה לך כוח… רוצה ללכד את הבורגנות הזעירה ולהנהיג אותה… לפקח על ההון ולאזרח את הפרולטריון. ואז אתה רוצה לבנות מדינת תרבות שדומה דמיון שטני לגן עדן. ואני אומר לך: גם בגן עדן הזה הם יקרעו זה לזה את הצורה" (עמ' 44).

פביאן לא רוצה כסף, לא כוח, לא תהילה, לא כלום, ואם הוא חש אהבה כלשהי לקורנליה, אין שום סיבה באמת שיחוש אליה אהבה. דמותה, כפי שהיא מצטיירת ברומן, היא דמות חלולה, מלודרמטית, שבסופו של דבר לא חבה לו דבר אלא רק לעצמה, ולכן נוסעת בעקבות חלומה להיות כוכבנית קולנוע. הוא היה איתה. הוא היה גם עם אחרות. באותה מידה יכול היה לא להיות עם אף אחת.

רק כשדברים נלקחים ממנו, הם מקבלים לפתע חשיבות. ופתאום זה מוביל אותו בכל זאת לראות דברים מעט אחרת, גם אם לא להרגיש אותם. פתאום מתעורר בו שריר שכלתני, שהיה דומה כי כבר התנוון לגמרי, ואפשר בהחלט לכנותו "שריר המוסר". הוא בא לידי ביטוי בעזרה שהוא מגיש, ללא כל צורך בתמורה, לכמה אנשים הנקלעים לדרכו, במיוחד לילדה הגונבת מחנות ולילד שנופל מהגשר אל נהר השפרה. פתאום יש לו אינסטינקטים. והוא אפילו לא מתלבט, אלא פועל מיידית.

לא מעט מסרים בעלי מוסר השכל מופקים מהסיפור שלו, חלקם די בנאליים. אם אתה חושב שהגעת לתחתית, תמיד מתברר כי ישנה לפחות עוד קומה מתחתיה; רק אחרי שאיבדת משהו, אתה מבין את ערכו; כל מה שכל אדם צריך כדי להרגיש חי הוא רק מעט אהבה וכיו"ב.

פביאן הוא בסך הכול אדם חיובי שאיבד את דרכו, יחד עם דור שלם. רבים כמותו מצאו אחר כך את דרכם, חלקם בלית ברירה, בחיק הנאציזם. ובאמת עולה תהייה באיזה צד היה פביאן עומד ב־30 בינואר 1933, כאשר היטלר התמנה לקנצלר. בהתחלה בוודאי היה נזעק. השאלה מה היה קורה לו לאחר ההתפכחות. זו שאלה שלמרות התהליך שפביאן עבר, אין לה בספר תשובה חד־משמעית. כפי שאין לשאלה הזו תשובה חד־משמעית לגבי קסטנר עצמו.