באחד מהרגעים המכוננים של העונה הראשונה של "מחוברים", מתבקש רן שריג על ידי אשתו השנייה להכין בקבוק חלב לבתו בשעה 7:20 בבוקר. עייף ורצוץ הוא קם לעבר המטבח. כך, כשהוא לבוש בסינר אדום עם לוגו של האות S, וכשברקע מתנגן הפסקול של סופרמן, מציג שריג את הגבר של המילניום החדש: "כשהגברים איבדו תקווה וחיפשו תשובות בעולם מבלבל, גבר אחד יצא להציל את כדור הארץ", הוא מכריז בקול עמוק של קדימון סרט, "מהאנשים שהביאו לכם את סופרמן, ספיידרמן ובאטמן: גבירותיי ורבותיי, קבלו את סמרטוטמן!"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משחק ילדים: את מי מעניין בכלל "מי אשם"?
– ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
כך, בדקתיים גאוניות, הצליח שריג לנסח הרבה מחשבות שקטות של אבות עייפים שלא תמיד מצאו את דרכן אל החוץ. לא כשהפמיניזם עדיין מחשב את צעדיו, נאבק בהטרדות מיניות ובאפליה בשכר, אוכל מעגלי העצמה נשית לארוחת בוקר ומותיר אחריו שובל של אבק לגברים שנותרו מאחור.
אהוד עזריאל מאיר: "הגברים שאני מכיר היום הרבה יותר משתפים רגשית מאשר פעם. אני מנסה לחשוב על אבא שלי יושב עם איזה חבר שלו ושופך את הלב, זה משהו שאני לא מסוגל לדמיין אותו"
בעשר השנים שחלפו ועד היום, הלכו והתנסחו קווים לדמותו של הגבר החדש. הוא אוסף מהגן פעם או פעמיים בשבוע, למד לעשות שיחות נפש, אוהב להעיד על עצמו שהוא פמיניסט ועדיין קורא לאשתו "הצודקת" בקבוצת הפייסבוק "אבא פגום". לרוב הוא עדיין המפרנס העיקרי, אבל חולם גם לפתוח עסק עצמאי שישאיר זמן לתחביבים שלו. הוא הלך כמה פעמים לפסיכולוג, אבל כשהערב יורד ואשתו הולכת לפילאטיס, הוא בעיקר מפנטז על בירה או פוקר עם החבר'ה.
"למעשה 'הגבר החדש' זה ביטוי ריק מתוכן", מנתח ד"ר דני קפלן, ראש המגמה ללימודי גבריות בבר־אילן. "הגבריות המסורתית היא בעצם הגבריות המודרנית שהחלה במאות ה־17־18, והתקבעה סביב תכונות כמו קשיחות, רציונליות, שליטה ברגשות ובידול מנשיות. זו הייתה הגבריות הדומיננטית במשך שנים רבות מאוד, ואז קמו לה למעשה שתי חלופות. אחת מהן היא מה שמכונה גבריות חדשה, כאשר הדגש הוא על השיח הטיפולי, והשנייה היא גבריות צרכנית. הראשונה מושפעת משדות הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית הקלינית, וקשורה במהפכה הכללית שקיימת בעולם שבו השיח הטיפולי והציפייה לדבר ברגשות הפכו לשפה הדומיננטית".
איך זה קרה?
"הציפייה לדבר ברגשות מזוהה באופן סטריאוטיפי עם נשים, ונשאלת השאלה איך גברים מתחברים לזה. כאן נכנס המודל של גבריות חדשה על בסיס שיח טיפולי. מדדנו את זה וגילינו שיש לכך חלחול משמעותי בחברה הישראלית ללא הבדל מגזרי. גברים מתחברים לשיח של חשיבה הוליסטית יותר, ביטוי רגשי יותר ובעיקר הקשבה עצמית ואותנטיות. הם עדיין יכולים במקביל להחזיק בחלק מהעמדות של גבריות מסורתית, זו לא סתירה מוחלטת. למשל, במחקר אחר שעשינו על אבהות גילינו שהגבר הרגשי־הטיפולי לא בהכרח מעורב יותר בבית, אבל הוא שם יותר דגש על הביטוי הרגשי מול הילד. כשהילד בוכה חשוב לו יותר להכיל או לחבק, ואלו דברים שפעם זוהו יותר עם האמהות".
"יש אלמנט שלישי בכל הסיפור הזה", מוסיף קפלן, "חוץ מגבריות מסורתית וגבריות טיפולית התפתחה כאמור חלופה נוספת, שנייה, של גבריות צרכנית, כזו שמזוהה עם מטרוסקסואליות, טיפוח ואנינות טעם. זו גבריות שלא עסוקה בהתבוננות פנימה, אבל היום היא די דומיננטית".
לא בוכים בלילה
קשה לנתק את המודל הגברי המתפתח מהשפעותיו של השיח הנשי שקדם לו. אחרי שהנשים הפכו לקרייריסטיות, גילו את המיניות שלהן והתמכרו למעגלי העצמה, גם הגברים החלו לחתור לחיפוש ולהגדרה עצמית. באוקטובר האחרון פרסם איתן לשם כתבה בעיתון הארץ שבה הצביע על תופעה חדשה ומתרחבת של מעגלי גברים. בחוגים אחרים אפשר לשמוע על סדנאות למיניות גברית ובתי מדרש לגבריות.
לפני 12 שנה הקים עופר בשן בשיתוף עם הרב דוב ברקוביץ' את מרכז "מצעדי גבר". בארבע השנים האחרונות הוא מקיים תוכנית להכשרת מנחים לגבריות במסגרת מרכז יהל ומכללת דעת. "במשך 13 שנה שאלתי אלפי גברים בגילי 17־60 'מה זה בשבילך להיות גבר?'" מספר בשן, "רוב התשובות כללו את מה שאני מכנה 'ארבע לשונות של גאולה' – בכולן הופיעו מילים כמו 'הוצאתי', 'ידעתי', 'תיקנתי', 'הובלתי', 'הכנתי'. כלומר, ב־98 אחוז מהמקרים גברים השיבו שהדבר שהכי חשוב להם כגברים הוא להרגיש מסוגלים. מסוגלים לפרנס, מסוגלים לנהל את מצבי הרוח שלהם, מסוגלים להוביל את החופש המשפחתי ולדעת לאן ללכת, וחובת ההוכחה היא לכל החיים. כי אם פעם אחת הגבר חווה תחושה של חוסר מסוגלות – פיטרו אותו מהעבודה או שהוא הלך למוסך ודפקו אותו או שהוא נכנס למריבה עם אשתו ולא הצליח לנהל את זה ולחבק אותה ולהגיד לה 'אני כאן' – ישר הוא מרגיש שהוא לא גבר. קחי את כל הדבר הזה ותחשבי מה קורה כשהגבר מגיע לחיים האינטימיים שלו. הוא מגיע יחד עם הציפייה הזאת. זאת אומרת שאם אתמול הוא נכשל בעבודה, אז הוא מגיע לשם בתחושה שהוא לא גבר. אבל אם הוא הצליח להשיג איזה ניצחון הוא יגיע עם הרבה ביטחון עצמי".
אלו תכונות שהיו מזוהות כגבריות מאז ומעולם. מה השתנה בעצם?
"במשך שנים התפיסה הייתה שגבר מוצא את המימוש העצמי שלו בחוץ. אמא שלי היא יוצאת קיבוץ, למשל, והיא תמיד סיפרה שהגברים בקיבוץ שלה הרגישו נורא נוח עם עצמם, כי היו להם גד"ש (גידולי שדה), טרקטורים, שדות כותנה, גינון, ולנשים לא ניתנו הרבה אופציות. אותן שלחו למכבסה או לחדר האוכל. כלומר, לגברים של אז היו הרבה אופציות לממש את עצמם בחוץ, ואילו הנשים מימשו את עצמן בפנים.
"ברגע שנפתחה האופציה של נשים לפתח קריירה והן יכולות לעשות מה שהן רוצות, המיקוד יצא החוצה, ואצל גברים התרחשה תנועה הפוכה פנימה. גבר יכול למצוא את עצמו פתאום בבית עם הילדים ואפילו לקחת חופשת לידה, ואז הוא מתחיל לשאול את עצמו מה מגדיר את תחושת המסוגלות שלו. פעם זה היה ברור מאוד: להתקבל לסיירת, להרוויח כסף, אפילו לשבת בישיבה וללמוד כמה שיותר גמרא. קל מאוד לסמן דרך הפעולות האלה אם הצלחת או לא. אבל כל המערכת הזאת משתנה כשאתה בבית ומקבל את הילדים בארבע אחר הצהריים.
"לפני שבע שנים, כשהיינו בשליחות בהודו, אחת הנשים סיימה מסכת ואמרה קדיש בפני 250 אנשים. היא התחילה לבכות. אף פעם לא ראיתי גבר אומר קדיש לסיום מסכת ובוכה. אז כמו שבעולם הדתי הבשורה היא שנשים מחברות מעשה לרגש, גם בעולם הגברי יש רצון לחבר בין מעשה לרגש. כאשר גברים באים אליי לטיפול הדבר שהכי קשה להם הוא להצליח פשוט לשבת ולבכות. מצד שני – זה הדבר שהם הכי מבקשים. אני מטפל בגברים גם דרך עיסוי בטן, שהיא האוצר של הרגשות, וגבר יכול לשכב על המיטה שעה ולבכות, ואחר כך לצאת ולומר לי: 'תשמע, בחיים לא בכיתי ככה. אולי בגן כשרבתי עם חבר'".
"אם פעם אצל גבר כל יום היה נראה אותו הדבר והאישה הייתה מחזורית ומשתנה, היום זה כבר לא ככה", ממשיך בשן, "פתאום הגבר הזה קם בבוקר בדיכאון, קשה לו והוא לא מחובר לעבודה שלו, הוא מתוסכל ואין לו מילים לזה. אני לא חושב שהפתרון לעניין הוא שהאישה תחזור אחורה, ממש לא. הוא צריך להדביק את הקצב, נדרשת ממנו איזושהי טרנספורמציה שהוא אולי לא תכנן".
אהוד עזריאל מאיר, יוצר בכאן דיגיטל ואב לארבע בנות, מדבר על הטרנספורמציה הזאת בסרטוני הערוץ וגם בדף הפרטי שלו, שניהם עוסקים באבהות החדשה. "הדבר שאני הכי זוכר ממונדיאל 1990 זה את מראדונה בוכה אחרי ההפסד של ארגנטינה לגרמניה. היה לי ממש מוזר לראות את האולטרה־גבר הזה עומד ובוכה. אני חושב שלא ראיתי לפני כן גברים בוכים. גדלתי בחברה שהייתה מאוד מיליטריסטית, של גברים וצבא, ולא היה הרבה מקום לביטוי של דברים אחרים. אני למשל לא הייתי בן אדם של ספורט, יותר של במה. רגעי החסד שלי היו בהצגות של שבת ארגון".
ומה קרה בדרך?
"אם אנחנו הולכים למקום של ההתפתחות הגברית, אז ההבדל הוא בשפה. הגברים שאני מכיר היום הרבה יותר משתפים רגשית מאשר פעם. אני מנסה לחשוב על אבא שלי יושב עם איזה חבר שלו ושופך את הלב, זה משהו שאני לא מסוגל לדמיין אותו. אפשר לראות את ההתפתחות הזאת גם בסדרות בטלוויזיה ובקולנוע. פעם הגבר שראינו על המסך היה אורי מ'הוא הלך בשדות', החתיך שנלחם למען ארץ ישראל. בהמשך הוא הפך להיות מאצ'ו הולל כמו אורי זוהר ב'מציצים', בארה"ב הוא היה טיפוס שמרני ונרגן כמו ארצ'י בנקר, ולאט־לאט הוא מתפתח. בשנות התשעים מגיעים כבר הגברים הרגישים של 'הפוך', ואחרי שנים שראינו סרטי צבא עם גברים חזקים מגיעים פתאום הגברים הבוכים של 'יוסי וג'אגר'".
מאיר טוען שגם לתרבות הערבית הייתה השפעה על ההתפתחות הזאת: "כשאני מסתכל היום על סרטים ערביים או טורקיים, הגברים שם בוכים הרבה. גם כשמאזינים לשירה ים־תיכונית מרגישים את זה – הגברים שם לא מפחדים להביע רגשות כמו צער ודיכאון. הם חושפים מנעד של רגשות: עצבים, אהבה ואפילו בכי. לא מוצאים אצלם את הסגירות או את הקרירות האירופית שבאה לידי ביטוי בשירים כמו 'דני גיבור' ('אינני בוכה אף פעם')".
כמה זה עולה לנו
אז הגבר החדש במאה ה־21 הוא רגיש יותר, מרשה לעצמו לבכות לעיתים, ובמקביל גם רואה את אשתו מתחזקת, מפתחת קריירה, ומצפה ממנו להיות שותף במטלות הבית. אם מאחורי כל אישה מועצמת וקרייריסטית עומד גבר עם מנשא, מהי הריאקציה שתהיה למצב החדש הזה?
"את שואלת מה המחירים?" עונה בשן, "המחירים של זה הם שהשפה המיינסטרימית היא של תקינות פוליטית. אז הם שותפים ונמצאים בבית ולא הכול עובר לאישה, אבל ההשפעה של זה היא שהם מחפשים את הריגוש. ואז ב־12 בלילה הם פותחים את המחשב ורואים סדרות אמריקניות ששם הגבר הוא עדיין גבר. וזה גם עניין, להבין שגם בשנת 2020 לגבר יש עדיין צורך לעבוד עם כוח. לילד בגן אומרים 'אל תנהג באלימות'. מהר מאוד מפרשים את המגע של הגבר כאגרסיבי, בזמן שהוא רוצה לבעוט ולקפץ ולצעוק. לא נותנים לגיטימציה לצד הפראי שלו. יש כל הזמן דיבור על מגע טוב ומגע שאינו טוב, וצריך לתת מנעד יותר רחב. להבין שאין דבר כזה. יש מגעים שונים, רק חשוב שתהיה שותפות".
עופר בשן: "במשך 13 שנה שאלתי אלפי גברים 'מה זה בשבילך להיות גבר'. רוב התשובות כללו מה שאני מכנה 'ארבע לשונות של גאולה' – בכולן הופיעו מילים כמו 'הוצאתי', 'ידעתי', 'תיקנתי', 'הובלתי', 'הכנתי'. כלומר, הדבר שהכי חשוב להם הוא להרגיש מסוגלים"
"אם היית שואלת אותי לפני 20 שנה על גבר שמחליף חיתולים, הייתי אומר שזה לא משהו שגבר אמור לעשות", מודה מאיר, "אני גם זוכר את עצמי בשנות האבהות הראשונות מסתובב בגינה, הגבר היחיד עם כל המטפלות, ולא מבין איך הגעתי למצב הזה. אבל משהו בתהליך הזה, אולי לצד העובדה שיש לי רק בנות, שינה וריכך אצלי המון דברים. היום להביא את התינוקת לבית הכנסת ולהחליף לה חיתול לא נתפס כמשהו שפוגע בגבריות, להפך, זה אפילו הפך לסטנדרט. מי שלא עושה את זה נתפס כפרימיטיבי.
"אם את שואלת איפה אנחנו מפצים על החסך הזה, אני חושב שהוא בא לידי ביטוי בקבוצות הווטסאפ. יש לי כמה קבוצות כאלו עם גברים מהצבא ומהישיבה התיכונית, וברור שהדיבור שם הוא לא השיח שאדבר בו בבית או בשולחן שבת. זה המקום שבו אנחנו נותנים לעצמנו ביטוי. למה את חושבת שאנחנו הולכים למילואים? ברור שכדי להגן על מדינת ישראל, אבל גם כי זו הסביבה המושלמת להיות בה 100 אחוז גבר. אתה נמצא בשטח עם החברים שלך שהולכים איתך כבר 20 שנה, עושים על האש, מתאמנים ומרגישים הכי גברים שיש".
יש מי שחושבים שתהליך הריכוך הגברי גורר אחריו השלכות מרחיקות לכת, אפילו פיזיולוגיות. הפסיכולוג רועי סמנה פותח את מאמרו "קאובוי של שושנים" במילים "מאמר זה יעסוק בזן שנמצא בסכנת הכחדה: הגבר".
"בשנת 2009 הצליחו לייצר באנגליה זרע אנושי מתאי גזע, ללא שום השתתפות, אקטיבית או פסיבית, של גבר", מתאר סמנה, "באותה שנה פורסם גם מאמר בכתב עת מדעי חשוב שדיווח על לפחות חמישים חומרים כימיים המפריעים לפעילות ההורמונלית הגברית. אלו חומרים שמשמשים לייצור אריזות של מוצרים שונים, וכך הם זולגים אל מוצרי המזון שלנו וגורמים לפמיניזציה של גברים, כלומר להפיכתם לבעלי מאפיינים פיזיים נשיים (…) יש פסימיסטים שמסיקים מכל המידע הזה שגברים עומדים להיעלם, להיהפך לנשים או להיות מוחלפים בתוצרי מעבדה".
אבל גם אם מדובר בתחזית אפוקליפטית והגבר לא באמת עומד להיכחד, אפשר לכל הפחות להסכים שהוא נדרש להגדיר את עצמו מחדש, ולא מדובר בחוויה פשוטה.
"הייתי אומר שלא רק שהגברים מבולבלים, הנשים מבולבלות", הוא מציין. "אנחנו חיים בעולם שעבר הרבה שינויים טובים, ויש ציפייה שגברים יהיו אבות מעורבים והרבה יותר מחוברים לרגשות ולאינטואיציה שלהם. הכול טוב ויפה, אלא שבמבחן המציאות את רואה שגם נשים משכילות ופמיניסטיות עדיין מסתכלות על גבר רגיש כחלש. כלומר, בתאוריה הן אוהבות את הגברים שלהן מחוברים לרגשות, אבל בפרקטיקה הרבה פעמים קשה להן מאוד להכיל את זה, והן הרבה פעמים נשענות על הדימוי של הגבר האיתן והיציב שאפשר להישען עליו. בחדרי חדרים אני שומע אותן אומרות 'קשה לי לשמוע אותו בוכה'. לכן הגברים מבולבלים – כי בתאוריה אומרים להם דבר אחד, ובפועל הם מרגישים שמצפים מהם למשהו אחר".
הפסיכולוג רועי סמנה: "גבר צעיר ודתי מודרני שמגיע להצטלבות הזאת חווה אותה באופן אפילו יותר עוצמתי, כי הוא נמצא בתוך סביבה שמקדשת מאפיינים גבריים מסורתיים"
"נשים מקבלות יותר בקלות מצבי רוח כמו כעס ועצבנות מאשר דיכאון ובכי", מוסיף בשן, "יש איזו תפיסה של 'טוב, אבא עצבני, אז תעזבו אותו בשקט', אבל אם הוא עכשיו יושב ובוכה, אז מה הבעיה שלו? שיעבוד על זה, שיפתור את זה. אנחנו חיים במציאות שיש בה הרבה אלימות ואילמות.
"פעם פגשתי איזה זוג. אני דיברתי עם הגבר ואשתי דיברה עם האישה. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא ענה שיש לו סטארטאפ חדש, שהוא בדיוק משיק אותו. אחרי שעה אנחנו נפגשים ואשתי אומרת לי 'איזה סטארטאפ? הרגע דיברתי עם אשתו והיא מספרת לי שהוא מובטל כבר שלוש שנים'. כלומר, בשבילו כגבר להגיד לחבר שלו 'אני מובטל' זה בעצם לפגוש את חוסר המסוגלות שלו. אז הוא מבטא משהו ליד, שהוא גם נכון, אבל בעצם הוא כבר יושב שלוש שנים בבית. כשלאשתו קשה היא יכולה לחצות את הכביש לשכנה, לשבת על קפה ולהגיד לה: 'וואו, אני מדוכאת', אבל לגבר אין כל כך את המקומות האלה בחיים".
גבר מודרני, ערכים ישנים
כמו כל תופעה שמתחילה מהמערב ומחלחלת באיחור מסוים אלינו, גם הגברים הדתיים חווים משבר משלהם מול הדרישה לגבריות חדשה. "יצא לי לפגוש מטופלים דתיים", מספר סמנה, "הייתי אומר שבחברה שהיא יותר מסורתית מן הסתם השינויים מתרחשים באופן קצת יותר איטי, ועדיין אני חושב שזה מחלחל. יש סיכוי שהם חווים את הדילמה הזאת אפילו באופן עוצמתי, מכיוון שמצד אחד הם עדיין חלק מהחברה הכללית ויש ציפייה שיהיו רגישים, ומצד שני בחברה מסורתית בכל זאת נדרש זמן עד שהערכים הישנים משתנים. לכן גבר צעיר ודתי מודרני שמגיע להצטלבות הזאת חווה אותה באופן אפילו יותר עוצמתי, כי סביר להניח שהוא גדל עם אבא שהיה גבר מהדור הישן, ועכשיו יש לו בת זוג שמצפה ממנו להיות מהדור החדש, והוא נמצא בתוך סביבה פטריארכלית שבכל זאת מקדשת מאפיינים גבריים מסורתיים. זה יכול להיות ממש מאתגר".
את התגובה הנפשית לתהליכים האלה אפשר לזהות גם באופן שבו בא לידי ביטוי משבר גיל הארבעים. אם גם את מוצאת את עצמך מעבירה פתאום ערבים שלמים לבד כ"אלמנת פוקר", לא מבינה איך החצר האחורית הפכה פתאום לסדנת נגרות ומה פתאום הוא נזכר שהוא צריך אופנוע, יש לזה סיבות טובות.
"בסוף הדברים מחוברים מאוד לגוף", מסביר בשן. "בשבוע שעבר קניתי מסור שרשרת. איך שפתחתי אותו כל הגברים נעמדו סביבי בהשתאות, ביקשו ממני להחזיק אותו, לצלם אותו, כאילו מדובר באיזו אטרקציה. למה זה קורה לנו? כי ההורמון שאחראי על החשק המיני ועל הנוכחות השרירית של הגבר הוא טסטוסטרון. בגיל 35 ההורמון הזה מתחיל לרדת בשיעור של אחוז לשנה. החזקת תינוק על הידיים מורידה טסטוסטרון. עיסוק במסור או בחרמש, בטרקטורון או ברחפן – כל הדברים הממונעים האלה שעושים רעש – בבת אחת מעלה את הטסטוסטרון בגוף. כלומר, בצורה לא מודעת הגבר נמשך לסכנות, כי הוא יודע שזה מה שמחזיר לו את הכוח. ואם הצלחתי להגיע קרוב לסכנה והתגברתי עליה, אז מימשתי את עצמי. הרי בעבודה אני יודע מה קורה, באתי הביתה ואני יודע מה מחכה לי, אז איפה אני מייצר את המתח?"
מה יעלה בגורלו של הגבר החדש? האם הוא ילמד לשלב בין הצורך האבולוציוני שלו ובין הדרישה להראות גם את הצד הרגשי שלו, או שמתישהו הוא יישבר ויתחיל למרוד?
"פרופ' אמוץ זהבי חקר את ההתנהגות של הציפורים", מספר בשן, "והוא דיבר שם על כוח ההכבדה. כשהטווס פותח את כל הנוצות היפות שלו ומתקדם לעבר הנקבה, הוא בעצם מנסה לאותת לה שהוא חזק ושכדאי לה להיענות לו כי איתו היא תשרוד. החוק הזה מתקיים גם לגבי בני אדם, וגם בשנת 2020. בכל חברה הוא ילבש צורה אחרת. אז בחברה הכפרית זה יהיה לנסוע בטרקטור ולחרוש את השדה, בחברה המערבית זה יהיה הגבר שמצליח לרכוש רכב חדש וכסף ומעמד שמאותת לנקבה שהנה, כדאי לך להיות איתי, את תשרדי טוב בעולם, ובחברה התורנית זה יהיה 'כדאי לך להתחבר עם העילוי של הישיבה' – כלומר, אותו שריד אבולוציוני מתלבש בצורה שונה.
"אז יכול להיות שההמשך הוא שתהיה יותר לגיטימציה למקצועות כמו ציור ואמנות, ואז הגבר החדש יתהדר בנוצות שהוא רגיש ומחובר לעצמו. יכול להיות שזה הולך לשם. בספר 'רופא לבן אלים שחורים' אורי שורצמן טוען שהיום הציפייה מגבר היא לעשות את מה שעשה פעם כפר שלם. הוא צריך גם להיות קשוב ומכיל וגם להוביל, גם לפרנס וגם להיות שותף עם הילדים. גם הציפיות מהאישה הן להיות גם וגם. מצפים שהיא תקום בבוקר ותצא לעבודה, אבל ב־14:00 בצהריים רוצים שיהיה אוכל חם לילדים ושבערב יהיה לה גם כוח לזוגיות. צריך רק לזכור שלציפייה הזאת, גם מנשים וגם מגברים, להיות כל הזמן הכול – יש מחירים".
