"עמדתי על הפודיום, שרתי את ההמנון במסכה ופתאום הרגשתי בדידות. עצמתי את העיניים ודמיינתי את כל עם ישראל שר איתי, כל אחד בסלון שלו, וזה חימם לי את הלב. כשחזרתי הבנתי שהחלום שלי לא היה רחוק מהמציאות". כך מתאר הג'ודוקא פיטר פלצ'יק את רגע השיא בחייו, הזכייה באליפות אירופה בפראג, שהציבה אותו גם במקום הראשון בדירוג העולמי במשקל עד 100 קילוגרם. "בסיום הגמר מול המתחרה הגיאורגי יצאה ממני שאגה של פורקן, שסיימה יום ארוך וקשוח של קרבות, שכל אחד מהם היה כמו מלחמת עולם וסיפור בפני עצמו. ברגע אחד השתחררה ממני כל האנרגיה והייתה לי נפילת מתח חזקה", הוא מספר, "המאמן שלי אורן סמדג'ה ואני התחבקנו אולי חמש דקות, פשוט לא יכולנו להיפרד. קרה שם משהו גדול ויפה שרק עכשיו אני מתחיל לעכל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הטובה, הרעה והמטרידה: זפזופ מהיר בין הפרסומות
האח הגדול: האבולוציה ההפוכה של תוכניות הריאליטי
נושא הלפיד: "ממש מסקרן אותי לאמן בגרמניה"
ההישג חשף ברגע אחד את פלצ'יק לקהל רחב. "אחרי שנחתנו בארץ היו לי כמה ימים מטורפים עם המון גופי תקשורת שפנו אליי, ובעוצמה שלא הכרתי עד היום", הוא מתאר, "אני אוהב את זה. כיף לקבל את החיבוק, את ההכרה שכל ספורטאי חולם עליה. לפני כמה שנים הבטחתי לעצמי שאם מישהו משקיע מזמנו וכותב לי, אעשה את המאמץ ואכתוב לו בחזרה. מעולם לא חלמתי שזה יקרה בסדר גודל כזה, אבל אני עדיין מנסה לעמוד בהבטחה שלי. לקח לי יותר משבוע לחזור לכל ההודעות שקיבלתי בטלפון, ויש לי עוד לא מעט ברשתות החברתיות שעוד לא חזרתי אליהן. אחרי כמה ימים של מנוחה חזרתי להתאמן, זה משאיר אותי עם הרגליים על הקרקע ואני כבר ממוקד במטרה הבאה".
אליפות אירופה הפכה למעין פרס ניחומים עבור פלצ'יק, אחרי שאולימפיאדת טוקיו נדחתה לשנה הבאה בגלל מגפת הקורונה. "בתחילת העונה זכיתי בשני טורנירים משמעותיים, בגרנד סלאם בפריז ובגרנד פרי בתל־אביב, התבססתי בשלישייה הראשונה בעולם, הייתי בדרגת מוכנות גבוהה מאוד למשחקים האולימפיים, וברגע שהודיעו על דחיית המשחקים הייתי יום שלם בדיכאון", הוא משתף, "זו הייתה מכה חזקה שדרשה ממני היערכות מחודשת, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לעסוק במה שלא בשליטתי, וצריך להמשיך קדימה. בתקופת הסגר בניתי לעצמי סביבת עבודה בבית, התאמנתי פעמיים ביום ועשיתי כל מה שאפשר בהתאם לנסיבות. במקביל, יזמתי פרויקטים חברתיים, דיברתי בפגישות זום עם אלפי ילדים בארץ ובעולם, ועשיתי להם שיחות מוטיבציה שגם עזרו לי לשמור על מורל גבוה".
איך ההרגשה להיות מדורג ראשון בעולם?
"מבחינתי זה הישג משמעותי יותר מכל זכייה במדליה, כי כל תחרות היא יום נתון ואם אתה טוב באותו יום אתה מנצח, אבל להיות ראשון בעולם מראה על המשכיות ויציבות".
נסיך הגאות והשפל
גם בתוך ענף הג'ודו הישראלי, שמייצר לנו אלופים כבר עשרות שנים, סיפורו של פיטר פלצ'יק הוא יוצא דופן. פלצ'יק, שיחגוג בתחילת ינואר יום הולדת 29, נולד בחצי האי קרים בעיר יאלטה ועלה עם אמו לישראל בגיל תשעה חודשים. שנה לאחר מכן הצטרפו אליהם סבו וסבתו, שאיתם עבר לגור במשך מספר שנים מאחר שאמו נסעה לעבוד בארצות־הברית. הוא סבל בילדותו מבעיות בריאות, ובגיל ארבע, בהמלצת רופא המשפחה, החל לעסוק בג'ודו במועדון "סמוראי דו" בראשון־לציון של המאמן פבל מוסין.
"הייתי ילד בעייתי ולא קל עם הרבה אנרגיות וכוח. הג'ודו התאים לי כמו כפפה ליד והתאהבתי בספורט הזה", הוא נזכר, "סבא פיטר, שהיום כבר בן 81, היה הגב שלי בשנים ההן. הוא דאג שתמיד אשמור על מורל גבוה ושלא אשבר גם בימים שהיו לי משברים קטנים שכל ילד עובר. הוא בנה עבורי מתקנים, אימן אותי בבית והפכתי להיות עבורו סוג של פרויקט חיים. הוא עצמו עסק בספורט באופן חובבני, אבל יש לו ניסיון בהמון דברים ומאז שהייתי ילד הסתכלתי עליו בתור השראה ודמות להערצה. הוא גאה בי מאוד היום, וכיף לנו להסתכל אחורה ולראות איזו דרך עברנו יחד".
בגיל 13 זכה פלצ'יק לראשונה באליפות ישראל ובמדליית זהב. "זה היה מרגש מאוד ובמשך כמה ימים סירבתי להוריד את המדליה", הוא נזכר בחיוך, "אף פעם לא הייתה לי בעיה לתקשר עם אף אחד, אבל הייתי ילד לא קל עם בעיות התנהגות בבית הספר. העולם גם היה שונה מהיום, שילד יכול לכתוב לי שאלה בנוגע לג'ודו ולקבל תשובה. הייתי מוגבל מאוד בידע שהיה לי ובאפשרויות לצבור אותו. מבחינתי מה שאני עושה היום בשיחות מול ילדים זה סוג של תיקון, ואם אני יכול לתת השראה לילד ולעודד אותו לעשייה ולהצלחה, אז מבחינתי אני את שלי עשיתי. הלוואי שאצליח להשפיע עוד על הרבה בני נוער".
ההצטיינות של פלצ'יק הובילה אותו בגיל 16 לנבחרת הקדטים של ישראל, ובגיל 18 צורף לנבחרת הבוגרת. בספטמבר 2011 בבלגיה סיים כסגן אלוף אירופה עד גיל 20 במשקל עד 90 קילוגרם. "בגיל 15, כשהתחלתי לטוס למחנות אימון ולתחרויות בינלאומיות בחוץ לארץ, פגשתי ג'ודו ברמה אחרת והבנתי שאני רוצה להיות חלק מהעולם הזה", הוא נזכר, "באותן שנים עבדתי קשה מאוד. נסעתי בכל יום למכון וינגייט ברכבות ובאוטובוסים וחזרתי מאוחר בלילה. העובדה שהגעתי לפסגות בגילים הצעירים גרמה לי להאמין שאני יכול לעשות דברים יפים בענף, מה שבסופו של דבר נתן לי את הכוח להמשיך גם כשימים אחרים הגיעו".
הימים שפלצ'יק מדבר עליהם החלו ביוני 2012, כאשר פציעה בברך ימין במהלך אימון שגרתי התבררה כקרע חמור ברצועה הצולבת, מה שעיכב בשנתיים את המעבר שלו לקטגוריית הבוגרים ואיים על עתידו המקצועי. "סבלתי מפציעה קשה ונדירה, עברתי ניתוח לא פשוט והתחלתי תהליך ארוך מאוד של שיקום", הוא משחזר, "הבעיה הייתה שהפציעה הזו קצת הוציאה אותי מאיזון. קיבלתי החלטות לא נכונות, הייתי פחות ממוקד בג'ודו ואחרי תקופה פשוט נפלטתי לחלוטין מהנבחרת ומהמסגרת המקצועית".
פלצ'יק, שהתמודד גם מול מצוקה כלכלית, החל לעבוד בקיוסק מקומי וכמאבטח בבר. "באחד הלילות אורן סמדג'ה הגיע לבר והופתע מאוד לראות אותי", הוא נזכר, "הוא אמר לי שהוא לא ידע שאני עובד בלילות, ושאני ספורטאי עם פוטנציאל וצריך לחזור לנבחרת. הוא החזיר לי את הלהבה והוביל אותי חזרה לפעילות, אבל הבעיה הייתה שעדיין המשכתי עם העיסוקים הצדדיים שלי למטרות פרנסה".
למרות זאת, החל פלצ'יק לחזור לעניינים מבחינה מקצועית. ב־2014 הוא זכה בשתי מדליות בתחרויות בינלאומיות ובתואר אלוף ישראל. ב־2015, בהחלטה משותפת עם סמדג'ה, החליט לעלות לקטגוריית המשקל של עד 100 ק"ג. "בגלל מבנה הגוף שלי, בקטגוריה הקודמת הייתי צריך להוריד לפני כל תחרות סדר גודל של שבעה או שמונה קילוגרמים. ההחלטה שלנו הוכיחה את עצמה, והלוואי שהייתי עושה את זה הרבה לפני כן", הוא אומר, "אני עדיין צריך לעשות דיאטה לפני כל תחרות וזה ממש קשה, אבל למדתי לפחות לעשות את זה בצורה מקצועית, חכמה ויעילה. זה כמו להוסיף עוד כמה ימי כיפור בשנה. זה מתחיל בכמה ימים של צמצום כמויות תזונה, הורדת אחוזי שומן, וביומיים האחרונים אני עובר תהליך של התייבשות – פשוט לא מכניסים נוזלים לגוף עד שלב השקילה. אחרי השקילה יש תהליך של העמסה, שגם אותו צריך לעשות בצורה מדויקת וחכמה, ועד התחרות בבוקר אני חוזר להיות כמעט אותו דבר".
לידה מחדש
במהלך 2015, כשהיה בעיצומו של המרוץ להשגת הכרטיס להשתתפות באולימפיאדת ריו, נחתה על פלצ'יק מכה נוספת, כשקרע ברצועות כתף ימין במהלך גרנד פרי בסין הוביל אותו שוב לניתוח, ולעוד תהליך שיקום ארוך. "הפציעה הזו הייתה רגע מכונן עבורי", הוא אומר בדיעבד, "דווקא מהמקום הכי נמוך שהייתי בו, עם כאבים פיזיים ונפשיים, הצלחתי לצמוח ולהגיע למקומות הכי אמיתיים עם עצמי. עד הפציעה כל הסגנון שלי, התרגילים, האחיזה, הכול הגיע מהצד הימני, שהיה החזק שלי. אחרי הניתוח, כשהתחלתי בשיקום שבכלל לא ידעתי אם יצליח, הייתי צריך ללמוד את הג'ודו שלי מהתחלה. זה היה כמו לידה מחדש, כאילו כל מה שקרה לפני זה מת. מעבר לזה, החלטתי שהפעם אני נכנס לעניינים בצורה טוטאלית. ברגע אחד עזבתי את העבודה בלילה ועסקתי, נשמתי וחייתי אך ורק ג'ודו. התייחסתי לעצמי כאילו אני בחוזה של מאה מיליון דולר, למרות שלא הרווחתי אז אגורה".
הקריירה של פלצ'יק עלתה על המסלול להצלחה, וב־2018 הוא זכה במדליית ארד באליפות אירופה שהתקיימה בתל־אביב. הוא הגיע עד לשלב חצי הגמר, שם הפסיד לסיריל מארה הצרפתי, שגרם לו לאבד את ההכרה בעקבות תרגיל חניקה. בקרב על הארד ניצח פלצ'יק באיפון תוך 39 שניות את ניאז בילאלוב הרוסי, ופצח בחגיגות עם הקהל שמילא את היציעים ויצר אווירה עוצרת נשימה. "זה היה רגע מטורף ושיא בקריירה האישית שלי, שרק מחדד עד כמה עצוב וקשוח להתחרות עכשיו מול יציעים ריקים. עם השנים למדתי איך להשתמש בקהל כדלק למוטיבציה, ופשוט מבאס להתחרות ככה", הוא אומר, "לפני הקרב ההוא סמדג'ה אמר לי לשכוח מטקטיקה ופשוט להיכנס בו במסגרת מה שמותר, וזה עבד. עם כל השמחה על המדליה, עדיין הרגשתי פספוס, כי הייתי מוכן כבר לזכות בזהב ולשם כיוונתי. מדליית הארד הייתה בשבילי מעין פרס ניחומים, אבל הבנתי עם עצמי שמה שקרה בתל־אביב לא יחזור שוב. לשמחתי אחרי שנתיים הצלחתי לסגור את המעגל הזה באליפות אירופה".
"כרגע האולימפיאדה היא הפרויקט הגדול של חיי. עכשיו כשאני ראשון בעולם ואלוף אירופה אני יודע שאני יכול לנצח כל אחד, ורק מקווה שכל הדברים יתחברו עבורי כמו שצריך ביום שבו אעלה על המזרן בטוקיו"
עונת 2018 הסתיימה עבורו עם עוד כמה מדליות מכובדות בתחרויות בינלאומיות, כולל בגרנד סלאם באבו־דאבי, שם זכה בזהב והיה אחד מבין שניים (גם שגיא מוקי זכה שם, ד"מ) שהובילו לכך שההמנון הישראלי יושמע באיחוד האמירויות. "זה היה רגע מאוד מיוחד ומרגש, כזה שאנצור לעולם. רגע שבו הספורט ניצח את הפוליטיקה והראה את הפנים היפות שלו, ואני שמח שמוקי ואני גרמנו לזה לקרות. על הפודיום ידעתי שזה ניצחון לאומי שכל המדינה שותפה לו", הוא אומר, "כל החוויה באבו־דאבי זכורה לי כטובה. אמנם סגרו אותנו בחדרים והייתה סביבנו אבטחה קשוחה מאוד, אבל נתנו לנו כבוד מלכים וקיבלנו את כל מה שרצינו".
קפטן ישראל
מי שנחשב לחבר קרוב של פלצ'יק בנבחרת הוא אוֹרי ששון, המדליסט האולימפי מריו. "לאורי ולי יש קשר מיוחד מאוד", הוא מאשר, "אנחנו מתאמנים יחד, נלחמים הרבה באימונים זה מול זה ומרימים משקולות בחדר כושר.
כיף לעבור את המסע הזה עם אורי, שהוא מדליסט אולימפי שהגשים את עצמו ברמות הגבוהות ביותר והשיג את מה שאנחנו חולמים עליו. הוא נותן לי השראה ומוטיבציה, והלוואי שאצליח להגשים את עצמי כמוהו, ובתקווה שאצליח גם יותר".
מהם החלומות שלך?
"להיות אלוף אולימפי, להביא מדליה בצבע הנכון שמבחינתי הוא זהב, ולהמשיך להשפיע על דור ההמשך באמצעות פרויקטים פרטיים שיעזרו לקהילה ולחברה. יש לי המון רעיונות בראש אבל אצליח להתפנות אליהם רק כשיהיה לי זמן, וכרגע האולימפיאדה היא הפרויקט הכי גדול של חיי. כשאני מסתכל אחורה ורואה את הדרך שעשיתי וגם את הפסגות החדשות שניצבות לפניי בכל פעם מחדש, אני מרגיש שהדרך שלי נכונה. כל הישג וכל מדליה הם חותמת נוספת שמאשרת את זה. עכשיו כשאני ראשון בעולם ואלוף אירופה אני יודע שאני יכול לנצח כל אחד, ורק מקווה שכל הדברים יתחברו עבורי כמו שצריך ביום שבו אעלה על המזרן בטוקיו".
מבחינת מעטפת, יש לך היום כל מה שצריך כדי שזה יקרה?
"אני מקבל משכורת מהוועד האולימפי ויש לי גם כמה נותני חסויות, שעוזרים לי להתרכז בספורט והפכו כבר למשפחה לכל דבר. זה נהדר אבל אני לא יכול להגיד שזה נותן לי שקט באופן מוחלט, והלוואי שיהיו עוד אנשים כאלה, שיוכלו לעזור לי בדרך למסע להשיג מדליית זהב אולימפית".
מי שמלווה את פיטר ברכבת ההרים של הקריירה שלו היא אשתו דניאל. "נפגשנו באירוע חברתי כשהיינו בני 17, הסתכלנו אחד על השנייה ולאף אחד לא היה אומץ לעשות עם זה משהו. אבל אז אמא שלה ניגשה אליי, ובחצי בדיחה אמרה לי שמצאתי חן בעיני הבת שלה ושהיא רוצה את הטלפון שלי, ולא היססתי אפילו לרגע. היה לנו חיבור טבעי וקליק מהרגע הראשון, ומשם הכול זרם", הוא מספר, "דניאל היא עמוד התווך שלי, היא תמיד תמכה בי, גם כלכלית בתקופות מסוימות, וגדלנו יחד לתוך המציאות הזאת. היא זו שדואגת לאזן אותי לאורך השנים עם כל הטלטלות שעברתי, שומרת עליי ונותנת לי גב, ולא הייתי מצליח ככה בלעדיה".
פלצ'יק, מתברר, הוא חובב מושבע של קומיקס ושל גיבורי העל של מארוול בפרט. "אני קפטן ישראל", הוא צוחק, "אני מורכב מכל הגיבורים שלהם ופשוט מכור לקומיקס. ראיתי את כל הסדרות ואת כל הסרטים. מי שלא נכנס לזה, אולי כדאי שיוותר מראש. מעבר לזה אני חובב שפות, למדתי ערבית במשך תקופה ונהניתי מאוד, ויש הרבה דברים נוספים שאני רוצה לעשות, אבל כרגע אני מקדיש את הזמן הפנוי שלי בעיקר להתאוששות ולמנוחה. את התחביבים אני שומר לשנה שאחרי האולימפיאדה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני עושה את מה שאני הכי אוהב בעולם, שזה להילחם בזירה כמו גלדיאטור, גם אם זה מגיע עם עבודה קשה יומיומית ודיאטות. אני תמיד מחייך, גם כשהדברים קצת פחות מסתדרים. זו הסיבה שאני קם בבוקר כל יום כמו טיל, עם המון אנרגיות ורצון לטרוף את היום. אני בחמש ויותר, אם היה אפשר".
