אפשר להבין את המקרא בכיף

אחת הבעיות הקשות בלימוד התנ"ך במוסדות החינוך של הציבור הדתי לגווניו הוא הסתמכות מופרזת על פרשני המקרא מימי הביניים, בעיקר בספרד ובצרפת, והימנעות מקריאה ישירה במקרא ללא תיווך. אני פוגש באקדמיה את בוגרות ובוגרי החינוך הדתי והחרדי, וחלקם הגדול אינם יודעים לקרוא פסוק כצורתו ולבאר את מילותיו בקריאה פשטית. יכולתם לנתח תחבירית את לשון המקרא מוגבלת ובלתי מספקת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מעמד המורים לא מסתכם בגובה המשכורת
– "לרוב דמויות הקומיקס יש אמרה בסיסית שעומדת מאחוריהן"
– "המבצע רק מתחיל": מיליוני חיסונים נוספים יגיעו בקרוב

ד"ר ניסן נצר הוא לשונאי וחוקר לשון ותיק, איש החוג ללשון העברית באוניברסיטת בר־אילן, יועץ לשון במגוון מוסדות ובעיקר מורה מצוין ואדם בעל חוש הומור. בשלושת הכרכים בסדרת "עברית של שבת: תבליני לשון לפרשיות השבוע", שהוציא לאור בהוצאה עצמית בחמש השנים האחרונות, באים כישוריו המגוונים לידי ביטוי מעולה. אומַר כבר בראשית דבריי כי מה שנצר כינה "תבליני לשון" הם הרבה מעבר לזה.

סדרת ספריו של נצר אינה פותרת את הבעיה משורשה וגם לא נועדה לעשות זאת, אולם היא מבהירה היטב את החשיבות הקריטית בהבנה מדויקת של מילות הכתובים, באפיון דרכי ההבעה במקרא ובמודעות לתחביר המקראי. נצר מטפל היטב בכל אלה בעיונים קצרים, שלרוב אורכם שורות ספורות, בלשון שווה לכל נפש, עם יותר מקורטוב של הומור. פעמים הרבה הוא מעשיר את המעיין גם בגלגולי מילים, צורותיהן והוראתן בלשון חכמים, בלשון ימי הביניים, בעברית החדשה ואפילו בזמר העברי ובסלנג הישראלי.

מעלה נוספת שמצאתי בשלושת כרכי המפעל היא השימוש התכוף בפרשני ימי הביניים כשנדרשו לסוגיות לשוניות – דקדוקיות, תחביריות וסגנוניות. עיון מדוקדק בדבריהם, תוך הסתייעות בביאוריו של נצר, קורע צוהר אל רגישותם הלשונית, גם אם היא מושתתת לעיתים על תפיסות לשוניות שונות מאלה הרווחות כיום. יתרון גדול במפעלו של נצר הוא הקישור לשפות אחיות של העברית – הארמית, שכמו העברית שייכת לשפות השמיות הצפוניות, והערבית, שהיא ממשפחת השפות השמיות הדרומיות. במקומות אחדים הוא מראה את גלגולי המילים גם ביידיש ובשפות אירופיות אחרות.

זָקָן הוא סנטר

מאחר שיחידת העיון הבסיסית היא המילה או צירוף הלשון על פי סדר הפרשיות, קל לשער שיש תופעות החוזרות על עצמן. ואכן נצר לא נמנע מלהתייחס אליהן בכמה מקומות. הוא אף מפנה לדיונים קודמים, ויפה עשה. בדרך זו יכול הקורא להתרשם לא רק מתופעה מוגדרת בהקשרה הקונקרטי, אלא גם משכיחותה ומחשיבותה המצטברת. עוד הוא מצביע על הישנות הממצא בספרי מקרא אחרים, וכך נמצא המעיין לָמֵד על לשון המקרא כולו ולא רק על זו של חמשת חומשי התורה.

דוגמה מובהקת לתופעה הנידונה הרבה בסדרה היא המֶטוֹנימיה, היינו שהחלק מביע את השלם או השלם את החלק, או שהתוצאה מביעה את הסיבה. נצר מתייחס למטונימיה במקומות הרבה, וכך הוא לא רק מנהיר את הכתובים אלא מסב את תשומת הלב לתופעה שכיחה ורבת מופעים וגוונים. מחמת חשיבותה אביא דוגמאות אחדות: המילה "בשר" מייצגת חלק מגוף האדם, אך בהרבה כתובים מתייחסת לגוף החי כולו, כגון "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי" (בראשית ו, יב); מזוזת הקלף קרויה על שם מקומה; "עוון" מציינת את החטא ולעיתים גם את העונש עליו (ב, עמ' 253־254, 294); 'זָקָן' במקורו היה כינוי לסנטר, ורק בהמשך נעשה כינוי למה שצומח על גביו; "שְנִי תולעת" ו"תולעת שָנִי" מציינים חוטים או אריגים בצבע השני.

לעיתים, הערה על מה שנראה זוטה מלמדת שיש להיזהר בקביעה גורפת של נכון/שגוי. כך מראה נצר בכמה מקומות שיש במקרא שש דרכי חיבור באמצעות וי"ו החיבור (א, עמ' 39־40); ושלעיתים פועל ביחיד בא לפני רבים (כגון "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ"־ בראשית כד, נה; "וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו" – שמות כט, לב).

נצר מסב את תשומת הלב למילים שבאו במקרא רק בצורת הרבים ואין להן צורת יחיד: נעורים, זקונים, בתולים, בְּחוּרים ובְחוּרוֹת, חיים, עלומים, כלולות, מילואים, רחמים, שפטים (למשל: א, עמ' 61; ג, עמ' 63־64; 157־158). כך מתברר שכשיהושע תואר כ"מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו" (במדבר יא, כח) אין זה בא ללמד שהיה מבחורי משה, אלא ששירת את משה מעת היותו בחור. הכינוי הרומז במילה "מִבְּחֻרָיו" חוזר אפוא אל יהושע.

קרן שמן

עוד תופעה שנצר שב לעסוק בה בהרבה הקשרים היא בידול המשמעות. כלומר, צורות ששימשו במקרא בכמה הוראות, ובעברית החדשה נתייחד לכל אחת מהן מובן שונה בצורת היחיד או בצורת הרבים: אותות /אותיות; דברים/דברות; יבשה/יבשת; ידיים/ידות; מנות/מניות; עצמים/עצמות; קרניים/קרנות; רגל (בזכר)/רגל (בנקבה).

המילים המוכרות הן לעיתים המילים המסוכנות ביותר, שכן הקורא סבור שהוא יודע מה פירושן ואינו נותן דעתו להוראה מיוחדת שלהן. זה המצב בפסוק "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (בראשית כה, כט). נצר מראה כי במקומות רבים במקרא "עיף" משמעו דווקא רעב או צמא, כפי שמתבקש בהקשר הנדון כאן. הוא הדין ב"אח", שלעיתים משמעו בן אח, קרוב משפחה, מי ששייך לאותו עם ואפילו חבר. וכן "לחם", שמשמעו שם כללי למזון, בצק שנאפה, בשר, פרי העץ וסעודה או משתה (א, עמ' 126־127). פִּקֵּחַ הוא היפוכו של העיוור, אך גם של החֵרֵש (ב, עמ' 32). למילית "כי" יש לפחות שמונה הוראות שונות (ב, עמ' 89). "מלאכה" היא משלח יד, מקצוע, אך גם רכוש: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות, כב, ז, י).

כך "פעולה" היא גם שכר בגין עבודה: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג). "צדיקים" בפסוק "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד, ח) הם צודקים ונכונים ולא היפוכם של רשעים. "להתחתן" במקרא משמעו יצירת קשרי נישואין בין משפחות ולא בין בני הזוג הנישא כמקובל היום (ג, עמ' 227). ל"חֶבֶל" יש במקרא לפחות שבע הוראות: חוט עבה, חוט מדידה, מלכודת, חבורה, השחתה, כאב היולדת, שטח אדמה (שם, עמ' 372־373). ל"קרן" יש במקרא לפחות תשע הוראות: קו של אור, חוזק, כלי קיבול לשמן, חפץ דמוי קרן, פינה, שופר, סכום כסף בסיסי, סכום למטרה מוגדרת, כלי נשיפה (ב, עמ' 231־232).

וכיצד יש להבין את המילה שבראש הפסוק אשר בסוף שירת הבאר – "וַנִּירָם, אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן, וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (במדבר כא, ל)? נצר צירף טעם לשוני לשיקול תוכני והציע:

בידוע, מסמלת חרישתו של מקום במקרא חורבן ושממה, כגון "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה" (מיכה ג, יב), וכן ידוע שהשורש ניר מציין חרישה, כגון "נִירוּ לָכֶם נִיר" (ירמיה ד, ג), ולפיכך ניתן לפרש כאן מעין התקבולת במיכה: 'וַנִּירָם' = הפכנו לניר, חרשנו (את ערי האמורי) במקביל ל'וַנַּשִּׁים' = הפכנו לשממה, השימונו, והמשפט 'אבד חשבון עד דיבון' שיעורו 'וכך אבד…' (ג, עמ' 116).

לחטא את הקודש

ממצא מרתק אחר הוא חילופי החושים, החוזר בכמה מקומות במקרא ("רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה" – בראשית כז, כז; "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" – שמות כ, יד; "וּמָתוֹק הָאוֹר" – קהלת יא, ז) וגם בלשוננו כיום: צבעים חמים, ילד מתוק, פרצוף חמוץ.

יש ששתי אותיות שורש נושאות משמעות כללית, המתגוונת בהתאם לאות השורש השלישית, ועם זאת נותרת באותו שדה סמנטי. כך האותיות כ"ר מציינות עיגול וסיבוב, ועל כן: כַּרְכֺּב (שחז"ל כינו "סובב"), לְכַרְכֵּר, תכריכים, להתכרבל, כיכר, כיריים, כור, כיור, כר, כֵּרָה, כרכרה (במקרא כנראה בהוראת גמל! – ב, עמ' 187). ח"ר מציינות חום ובערה, ומכאן: חרון אף, לחרחר ריב, ניחר, וכן "וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר" (ירמיה יז, ו), או המחלה "חַרְחֻר" (דברים כח, כב). פ"צ מציינות יצירת חריץ או סדק: פצה, פצח, פצל, פצם, פצע. פ"ר מציינות פירוק, פגימה וחלוקה: פרד, פרה, פרז, פרט, פרך, פרם, פרס, פרע, פרץ, פרר, פרש! ועוד יש אותיות מתחלפות, כגון: כשב־כבש, שמלה־שלמה, זועה־זעוה, בהלה־בלהה, נאקה־אנקה, נלעג־עילג, חפזון־פחז, אלמוגים־אלגומים, עַוְלָה־עלוה, נגזרתי־נגרזתי.

עוד יש חילופי אותיות קרובות בהגייתן ואין המשמעות משתנה: סגר־סכר, זגוגית־זכוכית, ריגל־ריכל; נבל־נפל, נשב־נשף, שאב־שאף.

יש מילים שכיחות בלשון שדרך כלל אין חושבים על משמען ועל הקשרן, ובא נצר ומאיר אותן באור מפתיע. המילה "שְרָד" (שמות לא, י) באה במקרא בהוראת "שירות", וממנה חידש אליעזר בן־יהודה את "משרד" תמורת bureau! בדיון על פרשת שמיני סוקר נצר מילים שמשמען הראשון היה בתחום הקודש, אך בעברית החדשה הן חולנו – מזבח, קודש, אורים ותומים, לחַטֵּא, לטהר, ועליהן אוסיף את "היכל" (הספורט, התרבות), "משכן" (האומנויות), לכהן ועוד כהנה וכהנה. נצר חותם את דיונו במילים חדות: "אף שהחילון עשוי לצרום לעתים את אוזניהם של אניני טעם, תהליך טבעי הוא בלשון חיה" (ב, עמ' 265).

השפה לא מתה

יש להצר על כך שהספרים הללו יצאו לאור בהוצאה פרטית, וכך דרך הרכישה היחידה היא בפנייה למחבר. המידע והתובנות שבספר באים בהקשרים מגוונים, ולכן כדאי שנצר יכין שני מפתחות מפורטים: מילים ומושגים שנדונו בספר, וכן פסוקים שהתייחס אליהם. אין הכרח להדפיס את המפתחות ואפשר שיישלחו לכל מבקש כקובץ אלקטרוני. בלעדיהם קשה יותר ליהנות מן העושר הטמון בספר, וחבל.

מפעלו של נצר מלמד עד כמה העברית היא שפה חיה והייתה כזו גם במהלך העת העתיקה וימי הביניים, בניגוד למיתוס הרווח על "מותה" במשך אלפיים שנה (ממש כמו המיתוס על ההגליה הגורפת של יהודי ארץ ישראל בעקבות חורבן המקדש השני). שלושת הכרכים של "עברית של שבת" הם כלי מחזיק ברכה לכל המבקש להבין את לשון התורה לאשורה. בה בעת הם מכשיר חיוני בידי מורים לתורה בפרט ולתנ"ך בכלל לכל הגילים. ראוי שיימצא בכל ספרייה בית־ספרית ויישובית, מכללתית ואוניברסיטאית.

בהגיעו לגבורות אני מאחל לניסן נצר שימשיך להנגיש את לשון המקרא לבני דורנו עוד שנים רבות, בבריאות ובצלילות.

עברית של שבת
תבליני לשון לפרשיות השבוע
כרך ג: במדבר־דברים־חגים
ניסן נצר
הוצאה עצמית, תש"ף, 436 עמ'