יעל שבח לא התכוונה להפוך לאושיית רשת, דמות משפיעה בהתיישבות, וגם לא לכתוב ספר. חייה השקטים כרעיה, אם לשישה ומחנכת באולפנת מעלה־לבונה, נגדעו באחת ביום כ"ג בטבת תשע"ח, כשבעלה, הרב רזיאל שבח, נרצח בדרכו הביתה לחוות גלעד בידי מחבל פלסטיני. עם קבלת הבשורה הנוראה עמדה יעל בנחישות על כך שבעלה ייקבר ביישוב שכה אהב, מהלך שהוביל להסדרתו החוקית של היישוב בימים שלאחר מכן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לחיות עם הקורונה, המודל הפלסטיני
– סערה בעקבות הכוונה למנות את עו"ד איסמן לפרקליט המדינה
– הכדור בידיים שלו: יובל שניידרמן הולך בדרכי אביו בהפועל ירושלים
השכול טורף את חייו של אדם ביותר ממובן אחד. במציאות שלנו הוא לא רק מעמיד את הסובלים ממנו במצוקה האיומה ביותר שחוו מימיהם, אלא גם מציב אותם בחזית הציבורית. השכול בישראל, בשונה אולי מאסונות אחרים, אינו עניין פרטי; ההקשר הלאומי שלו הופך את קורבנותיו, ברגעים הקשים ביותר בחייהם, לדמויות ציבוריות. כך עמדה יעל שבח בחזית כפולה עם הירצחו של בעלה: ההכרח לשרוד ולטפל בילדיה וביתה, וההכרח לעמוד מול לחץ של אלפי מנחמים, פוליטיקאים וכלי תקשורת.
בשיח הישראלי עומדות משפחות השכול במקום רציני, מכובד וכואב. הרגישות כלפי השכול היא אולי אחת מהנקודות האחרונות שישנה הסכמה עליהן בכלל החברה הישראלית, וכל ערעור שלה גורם לזעזוע מוצדק. בשנים האחרונות החלו להיכתב יותר ויותר ספרים העוסקים בשכול ממבט אינטימי. זהו ז'אנר ספרותי חדש יחסית, שתופס מקום לאחרונה בעיקר בקרב אוכלוסיית הציונות הדתית. ספרים על דמויות חללים, חייהם וההתמודדות שלאחר מותם נקראים כיצירות הרואיות, מרגשות ושוברות לב.
בעולם תרבותי וספרותי שהתפרק מערכיו, עסוק כולו בקבלת האחר עד שלילה עצמית, ותופס גם מציאות של טוב ורע כייצוג שטוח של נרטיבים – ניצבת ספרות השכול כמו יום הזיכרון המשקיט אחת לשנה את העימותים הפנים־ישראליים הקשים. ז'אנר בטוח, מכובד ומכאיב, המאפשר להתאבל על החיים היקרים שנגדעו, ולחשוב בפשטות ובלי אשמה על האהבה העמוקה לארץ הזאת ויושביה.
ריפוי במילים
מי שיחפש ספר במוסכמות הז'אנר של "ספרות השכול", לא ימצא אותו ב"א' ־אלמנה", וטוב שכך. אל מול הרצינות ורגש הקדושה לנוכח המוות, כותבת יעל שבח את הספר שלה, בחום ובתועפות של הומור. מבחינת הסוגה שלו, זהו ספר שלא ניתן להגדירו: הוא אינו רומן וגם אינו יומן, אלא מעין לקסיקון חדש, מילון פרטי של אישה המנסה למפות את חייה מחדש אחרי שנחרבו, באמצעות מילים.
כמו מילון הממיין מילים לפי סדר הא"ב ויוצר ביניהם קשרים והסברים, בנוי הספר מפרקים קצרים, שכל אחד מהם מייצג ערך מילוני בפני עצמו: מ"אלמנה" ועד ל"בחירי סגולה" (חברים קרובים מחוות גלעד שהיו עם רזיאל בשעת מותו ומאז נמצאים לצידה), "בירוקרטיה" (פרק מצחיק וגרוטסקי במיוחד), "דרישת שלום" של המת על ידי החיים, ואפילו פרק המוקדש ל"חצילים" – הירק הנפלא שטיגונו היה אחד הצעדים הראשונים בתהליך הממושך של עמידה על הרגליים.
במבט ראשון עשוי המבנה הזה להיתפס כקל מדי, אולי כביטוי של חוסר יכולת לכתוב יצירה ארוכה ומעמיקה יותר, ולא כך הוא. כל מי שעבר פעם אסון או משבר משנה חיים כמו שכול, מחלה קשה או גירושין, יודע עד כמה כל פעולות החיים הופכות בעקבותיו למשא בלתי נסבל, ועד כמה כל פעולה נחווית כקושי נפרד ודורשת התמודדות חדשה. זהו גם המניע לפרקיו הקצרים של הספר – כל אחד מהם הוא פרק חדש בחוליות השבורות של החיים שלאחר האסון, ניסיון למצוא מחדש שפה לחיים שלאחר השבר, וניסיון לאישוש ולריפוי עצמי באמצעות המילים.
טישו לדמעות צחוק
זהו ספר של ריפוי שכדאי לקרוא לאחר הצטיידות בערימת טישו, לא בגלל הבכי אלא בגלל הצחוק. כמה מהפרקים בספר הם מהקטעים המצחיקים ביותר שקראתי לאחרונה; במהלך הקריאה תקפו אותי לא רק יפחות בכי אלא גם פרצי צחוק מתגלגל. יעל שבח אינה אלמנה הרואית וגם לא אלמנה עליזה, היא אלמנה אנושית מאד, בעלת חוש חיים חד ומפותח, שיכולה למצוא את ההומור בסיטואציה שאליה נקלעה לא פחות מאשר את הזוועה.
כך למשל היא כותבת בערך "בירוקרטיה", המתאר את האורב לה בעקבות מצבה החדש:
מזל טוב! התאלמנת? זה נהדר. יש לנו כאן סל הטבות לאלמנה המתחילה, הכולל בין השאר בדיקת ביטוחי החיים שלך, אם היו לך, אה. אבל את תצטרכי להילחם מולם לבד כי אנחנו לא עוזרים לך בזה. פה בבניין יש כאן חדר קטן וצפוף שם כי הרבה באים. זה חדר של תלונות על חוסר רגישות וכאלה. הוא פתוח בין השעות 25:00 בלילה ל־28:00, לא עונים לטלפונים, יש שם מזכירה אלקטרונית ופקס… בעלך נרצח? מצוין, שיבוא ויחתום שהטלפון כבר לא אצלו. הוא לא יכול? חבל. טוב אז בואי את, תחתמי בשבילו, אבל תביאי איתך אישור שהוא ממנה אותך שליחה לחתום במקומו.
פרק מצחיק במיוחד מוקדש לערך "חוסר טאקט", והוא מתאר מכתב עם הצעות לשדכניות, המגיע מיד לאחר השבעה, או הודעה המציעה להנציח את רזיאל תמורת הסכום הצנוע של 6,000 שקלים. בפרק "ביקורים מפתיעים" מופיע תיאור של כל מיני מבקרים בעלי כוונות טובות וחסרי רגישות, המגיעים בשעות וזמנים לא מתאימים ומבקשים להרעיף טוב על המשפחה האומללה, בלא לשים לב שהאלמנה המסכנה עסוקה בארוחת הערב והשכבת הילדים. ביניהם קבוצת חיילים המגיעה באופן לא צפוי בזמן ששבח מנקה את חלונות ביתה בסמרטוט העשוי מתחתונים פרחוניים.
בחירה בשמחה
הספר ערוך היטב בידי עינת ברזילי, אם כי נראה שנעשה בחופזה, מה שהותיר בעיות קלות בעריכה הלשונית (דפנות ודופנות באותה פסקה, למשל). לצד ההומור והעצב יש בו פרקים הגותיים ופיוטיים יותר. בכמה מהקטעים יש פסקאות שיריות הנותנות אפיק לרגשות הכותבת בדרך זו. לא פחות משזהו מסע מהשכול אל החיים, זהו מסע אל כוחו של הביטוי, הגאולה שבדיבור ובשיח.
מא' עד ת', מהערכים "אלמנה" עד "תחיית המתים" ו"תקומה", פורשת לפנינו יעל שבח משהו מהחיים שאחרי. מדילמות חינוכיות מול הילדים, הפעם הראשונה שבה נעשה כל דבר בלא בעלה רזיאל, ועד לרגעים של כעס, טראומה, שמחה וחרדה – נפרשת בפנינו דרך קשה ומופלאה של התמודדות ובחירה בחיים. הידיעה ש"ככה זה עכשיו", המחייבת להכיר ברגע הזה, על כל הכאב והמורכבות שבו, מאפשרת גם לחוות את רגעי האור והפלא שבחיים מתוך תחושת מלאות ורגשות הכרת טובה. אולי מכיוון שהיא מעיזה לפגוש את המוות במלוא עוצמתו והעלבון שבו, עם השאלות המוסריות והאמוניות החריפות שהוא מעלה, מתאפשרת לה בחירה עמוקה בחיים.
אבל הנקודה החשובה ביותר בעיניי היא שהספר, כפי שכותבת שבח בסופו, הוא מעשה של תחיית המתים: "אני מחיה אותו בעצם בחירתי להוות לו חיים לצידי גם היום, עם כל המורכבות". הנוכחות העמוקה של יעל היא גילוי שלה עצמה, אך לא פחות מכך של רזיאל הי"ד: שמחת החיים העצומה, העין הטובה כלפי המציאות גם ברגעיה הבלתי נסבלים ביותר, יראת השמיים ואהבת התורה והבריות שאפיינו אותו, שׁוֹרה על כל שׁוּרה בספר ויונקת מכוחו.
הבחירה המשותפת לחיות בשמחה ובצחוק, ליישב את הארץ ולבחור בכל רגע בתורה ובחיים שהיא מחייבת ומאפשרת, היא מסע משותף שהחל בנישואי השניים ונמשך גם לאחר מותו של רזיאל. וכפי שכותבת אשתו, אלמנתו, בשורות החותמות את הספר: "בהיר לי כשמש, שמה שהכי מסב לך נחת רוח בשמים שאותו עשינו ואנו עושים כל יום ויום לעילוי נשמתך, עושים חיים".
א' אלמנה
יעל שבח
ידיעות ספרים, 2020, 200 עמ'
