אנמארי שוורצנבך, ילידת ציריך 1908, עשתה בברלין שנים אחדות סביב 1930, עת כתיבת ספר ביכוריה "חוג החברים של ברנהרד", וצמחה שם כסופרת לקריירה קצרת ימים, עד מותה ב־1942. הדמויות בספר, ברנהרד בן ה־17 וחבריו הבוגרים מעט יותר, כולם אמנים בתחילת דרכם, בני המעמד הבינוני־גבוה, חלקם נתונים עדיין למרותם הנוקשה של הוריהם. אף כי זהו רומן ריאליסטי, ואף כי גם נושאו, היחסים בתוך חבורת צעירים, שכיח לכאורה מאוד בספרוּת ובסדרוֹת, זו יצירה שדומה לה אינה זכורה לי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– באיראן מונעים מחיזבאללה מלהגיב לחיסול פחריזאדה
– מה הסיבה האמיתית מאחורי מינוי פרקליט המדינה?
– איפוק או תוקפנות: באיראן חלוקים על תגובה לרצח מדען הגרעין
שכן סופרת המסוגלת, כשוורצנבך, להתחיל פרק במילים "עכשיו נלמד להכיר את כריסטינה הפסֶלת, אישה יפה עם דמיון פורה, הראויה לתשומת לב הודות לכישרונה והודות ליכולת השינוי המבלבלת והקשה לקליטה של אופייה", מי שמסיימת את ספרה במילים "מנחם מאוד לראות אותם שוב יחד, ומעודד לסיים את הספר שלי בנקודה זו…" – ודאי אינה הולכת בדרכים סלולות, וגם אינה סוללת דרך לאחרים שיבואו בעקבותיה. גם לא מי שכותבת ספר כזה בהיותה בת 22, כגיבוריה, ומספרת בו בעצם, בערך, על עצמה ועל חבריה אך בשינוי מגדר (גם לעצמה) ובהפיכתם לציירים ולמוזיקאים במקום פרחי ספרות.
אבל יותר מכך, הזר והאחֵר כאן הוא העולם המסופר. זהו מעין רומן חניכה, אך לא של גיבור יחיד אלא של רשת חברתית שעובי החיבורים בה ועוצמת הרגשות בתוכה מגיעים כמעט למדרגת סטייה. לפנינו עולם של אמנים שהקשרים הבין־אישיים ביניהם מעסיקים אותם יומם ולילה ועומדים במרכז חייהם. עולם של שינוי ערכים, של דור המגשש דרכו לחופש ולאורח חיים ניסיוני: מכמה בחינות, גרמניה של רפובליקת ויימאר מזכירה את שנות השישים בארה"ב. "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר נגד העובדה שאיננו רוצים עוד להאמין בערכים שקרסו", אומר אחד הגיבורים, פרדיננד. "עכשיו אנחנו חייבים להשתחרר כדי לחפש את אלוהים".
עוד יותר מכך עשוי הספר להעלות בדעתו של הקורא הישראלי, באסוציאציה, את המסופר על אותן חבורות־נפש, קהילות־צוותא של השתפכות לב והתוודות, רוחשות מתח ארוטי בין־מגדרי וגם תוך־מגדרי, בחוגי החלוצים של השומר הצעיר בשנות העשרים כאן בארץ.
התאהבויות שונות ומשונות ובו־זמניות מתרחשות בחבורה הזאת, וקל לדמיין מי שירצה לשווק את הספר ככתב בשורה להט"בי. אלא שיהיה בכך אנכרוניזם. קריאה בספר על פי ההנחות של התרבות הרווחת בזמננו אולי תניח כמובן מאליו שבחורים המאוהבים זה בזה גם עשו מעשה – אבל תחת אותן הנחות היא תיאלץ גם להפוך גיבורים אחרים לסוג של פדופילים. לעומת זאת, קריאה בספר מתוך ההנחות התרבותיות של זמנו שלו אולי תבין את הדברים באופן רך יותר, רוחני יותר. זה חלק מהזרות שביצירה, בהיקראה כאן ועכשיו, חלק מהקסם שבה. בעולמו של האוונגרד הצעיר המצטייר בספר, ההתאהבות וקשר הנשמות הן רכיבים שכיחים מאוד בבניית האישיות, ואישיות האמן בפרט.
זו ודאי לא יצירה לכל קורא, אלא למי שאינו ירא ממה שמכונה "חפירה" ביחסים ובחיי הנפש. אחרית דבר מאת חוקר הספרות והקולנוע הגרמני מיכאל טֵטֶבֶּרג מוסיפה לספר נדבך חיוני – רקע על הסופרת ועל נסיבות יצירתו של ספרה, השזורות כאמור בנסיבות חייה. כדאי להציץ בה עוד לפני קריאת הספר. תרגומה היפה של חנה לבנת משאיר את הממד הלשוני של הספר לא זר בכלל, וכך מותיר את הזרות רק למה שאמור להיות כזה; וזהו רק מקצת שבחו.
