יום לפני הריאיון המתוכנן שלנו, אדוה דדון מבקשת לדחות את המפגש בגלל שינויים בתוכניות. "יש לנו אינדיקציה לגבי מישהו שאנחנו מחפשים אחריו הרבה זמן", היא כותבת לי, "וכנראה יש הזדמנות מחר בבוקר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לחיות עם הקורונה, המודל הפלסטיני
– הכדור בידיים שלו: יובל שניידרמן הולך בדרכי אביו בהפועל ירושלים
– מתקפת הסייבר על "שירביט": אין חשש למניע ביטחוני
כך, עוד לפני שבכלל נפגשנו, קיבלתי הצצה מהירה לסדר היום המשוגע שלה, שמתנהל לא פעם לפי הלו"ז של הנוכלים.
"לרוב אני מפנה לזה ימים שלמים", היא מסבירה, "אני פשוט לא קובעת שום דבר כי אני לא יודעת באיזו שעה הם יצאו ואיך אצליח להשיג אותם".
"משתלם להיות נוכל בישראל. כבר אמר לי אחד הנוכלים 'תתקשרי למשטרה, מה הם יעשו?' אז אם הם יחששו מזה שאולי אני או מישהו אחר ירדוף אחריהם ברחוב, אם אני אצליח למנוע את המקרה הבא, וגם אם הוא הכי קטן – עשיתי את שלי. ובסוף לכמות הזאת יש איכות משלה"
כבר קרה שנאלצה לחתוך באמצע זמן האיכות שלה עם התינוקת. "אמא שלי בדיוק קפצה לבקר אותי, והרימו לי טלפון שנוכל סוף־סוף יצא, אחרי שהיינו שם משש בבוקר. אמרתי לה היא לא צריכה לאכול, היא אחרי מקלחת. בקבוק לפני השינה וזהו. גם זה קרה. בסך הכול אנחנו מסתדרים ויש לנו הרבה עזרה, כי כמו שאת מבינה אני לא אמא של הליכה לגינות".
מזה שנתיים שהיא רודפת אחרי נוכלים ועברייני הונאה למיניהם. מה שהתחיל בתור תחקיר בשנת 2018, הפך תוך שנה לפינה פופולרית בשם "הנוכלים", שנכנסה לתוך המהדורה המרכזית של ערוץ 12, והשבוע תחל העונה השישית שלה. דדון התפרסמה הודות לנחישות שבה היא דולקת אחרי העבריינים, שלא תמיד מסתדרת לצופים לנוכח המגדר והמראה החיצוני העדין שלה, עניין שזיכה אותה בחיקוי מכובד בארץ נהדרת. גם לפגישה בינינו היא מופיעה על עקבים קטנים וכחולים.
ככה את רודפת אחרי העבריינים?
"כל הזמן מבקרים את זה שאין מספיק נשים בתפקידי מפתח, והנה יש כאן אישה צעירה שנראית כמו שאני נראית, ומתעמתת עם נוכלים. זה אומר שאישה יכולה לעשות הכול. היא יכולה להתעמת עם נוכלים כשהיא בהיריון והיא יכולה להיות גם אמא, גם יזמית הייטק, גם משקיעה וגם להנהיג מפלגה והיא יכולה גם להיות ראש ממשלה. אני יודעת שיש דיסוננס בין המראה שלי לבין העבודה שאני עושה, אבל אני מאמינה שמתישהו יפסיקו להתעסק בצורה. אני גם רואה את השוני בין תחילת הדרך למה שקורה עכשיו. אנשים יודעים להעריך את המוצר שלי, יודעים שאני לא פראיירית. בהתחלה הייתי מתנצלת על זה, הרגשתי שזה בעוכריי, אבל הפסקתי. זו מי שאני, וככה אני מתלבשת לעבודה, ואם יש היום עימות עם נוכל אז אני אתעמת איתו כמו שאני לבושה, וכן – גם על עקבים".
ניהול סיכונים
לא שהנוכלים עושים לה הנחות. באחד העימותים אפילו הותקפה והוטחה אל הרצפה, והתחקירנית שעבדה לצידה נדחפה באלימות.
"מה שטלטל אותי באירוע הזה הוא שאני מגיעה לעימותים שלי מאוד מוכנה. אני עושה חישוב סיכונים ומתכננת לילה לפני כן את כל המהלכים שלי. איך אני עושה, מה אני עושה, מה אני אומרת. כמו פרקליט שמתכונן לחקירה נגדית. אפקט ההפתעה במפגשים האלו הוא מאוד חשוב. אנחנו רוצים שהבן־אדם לא יגיע מוכן, שהוא לא יגיע עם עורך דין שאומר לו מה להגיד, כדי שנוכל לשמוע גם את הצד שלו וגם את מה שהוא מספר לעצמו. יש מקומות שהגענו אליהם עם מאבטחים כי חשבנו שיש שם פוטנציאל לאלימות. מה שהיה בתחקיר הזה הוא שעשיתי ניהול סיכונים שהתברר כלא מדויק. עד עכשיו שלטתי בכל הסיטואציות, ופתאום אני רואה משהו שיוצא משליטה ולא צפיתי אותו. אבל קמתי מהר מאוד על הרגליים וזה לא מנע ממני לדרוש תשובות".
זה יכול היה להיגמר ברע. את מרגישה שזה שווה את הסיכון?
"אני הרבה פעמים משווה את זה לעבודה של כתב צבאי בזמן מבצע או מלחמה, כשהוא נכנס לעומק השטח כדי להביא את הקולות. כמו אוהד חמו למשל, שנכנס למחנות הפליטים. מה, העבודה שלו לא מסוכנת? אז למה כשיש אישה פתאום הסכנה נראית כמו משהו לא הגיוני? זו העבודה שלי – להביא את האמת. ואם זה אומר לחתור למגע אז אנחנו נחתור למגע. כשמדובר במטרה ראויה אני חסרת מורא".
גם את תחום הסיקור שלה במערכת היא בנתה תוך כדי תנועה. "בתחילת הדרך כל המשפחה שלי התגייסה למקצוע", היא נזכרת, "האחיות שלי עשו מצלמות נסתרות לסוכנויות דוגמנות שמרמות ילדים, אמא שלי עזרה לי לתפוס קוסמטיקאיות שמזריקות בוטוקס בניגוד לחוק, ואבא שלי הפיל את יזם הנדל"ן אורן קובי. הוא בא לשם עם מצלמה נסתרת, הראה להם שהוא מתעניין בהשקעה חכמה לבת שלו, ואני הגעתי עם כובע ומשקפיים. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עם פאות. עכשיו זה קצת יותר קשה, אבל בתחילת הדרך הייתי עושה תחקירים והם היו מתגייסים למטרה. לא היו לי אז חוקרים פרטיים ותקציב לצלמים. הייתי עושה הכול לבד – מצלמת לבד, מתחקרת לבד, מגייסת את האנשים לבד, יושבת שעות באוטו במעקבים לבד".
עוד בתחילת הדרך הצליחה דדון להתבלט עם תחקירים שיצרו תהודה מרשימה ביחס לפז"ם הצעיר שלה. יחד עם יונתן ריגר היא חשפה ליקויים בניהול של תיאטרון הבימה, שכללו שרשרת של הטרדות מיניות, מעילות בכספים ואי תשלום פנסיה לשחקנים, עניין שעלה אחר כך בדו"ח של נאמן התיאטרון והביא לפירוקו ולעזיבת המנכ"לית והסמנכ"ל. גם התחקירים שהביאה ככתבת נדל"ן ב"תוכנית חיסכון" על התנהלותם של יזמי הנדל"ן אורן קובי וענבל אור עוררו עניין ציבורי רחב.
"אצל ענבל אור לא היה עניין של מרמה", היא מבהירה, "גם בתחקיר שלנו לא היו טענות של מרמה. אף אחד לא אמר מעולם שענבל אור נוכלת. כן אמרו שהיא מציגה מצג שווא, ושהיו שם בעיות ניהוליות קשות ושאלות נוקבות שצריך לשאול על אופן ניהול הפרויקטים ואופן מכירת הדירות ביחס להיתרים. מה שנהיה מאז התחקיר זה מין כדור שלג גדול שהתפוצץ. שמעתי שהיא טופלת את האשמה על כל מה שקרה לה על אותו תחקיר בתוכנית חיסכון. זה מאוד מחמיא לי, אבל עובדתית זה פשוט לא נכון".
"יש לגלעד ולי גבולות ברורים לגבי העבודה כדי לא להכניס מתח ותחרותיות גם הביתה. הוא הגבר המושלם בעניין הזה, ולא מזיז לו כשאומרים לו משפטים כמו 'איך אתה לא מפחד שאשתך'. לא בטוחה שיש הרבה גברים כאלה שבטוחים בעצמם מספיק כדי לפרגן באופן אמיתי לאישה שלהם"
וכשאת רואה איפה היא נמצאת היום, איך את מרגישה?
"מאוד כאב לי עליה. אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם סיגל יעקבי, הכנ"רית (כונסת נכסים ראשית – רמ"ב), שאמרה לי שבגלל מצבה הנפשי היא חושבת שצריך לוותר לה על ההליכים הפליליים. מה שענבל אור עברה זה מאוד עצוב ומאוד מכמיר לב, ואני חושבת שבמידה רבה היא גם אשמה במצב הזה, כי היא כל הזמן חיפשה את תשומת הלב התקשורתית. היא לא הצליחה למקד את הטענות שלה. היא הגיעה עד לבית המשפט העליון עם הטענה שמעלו בכספי החברה שלה, אבל היא לא הצליחה להוכיח שום דבר. היא לא הצליחה לשרטט איזשהו קו משפטי קוהרנטי. היא פיטרה את כל מי שעבד סביבה ורצה בטובתה, ומי שמתנהל קצת בבתי משפט יודע ששם הצדק נבחן לפי הראיות ולא לפי הסיפור שמספרים".
השאיפה למצוינות
קשה לומר שדדון (32), מגיעה מסביבה פריבילגית. היא גדלה בראשון לציון כבכורה מבין שלוש אחיות. אביה נתי עובד בשופרסל, ואמה אורנה עובדת בתחום האופנה וכרגע נטולת עבודה בעקבות משבר הקורונה. את הזמן שהתפנה היא מקדישה כרגע לסיוע בטיפול בבתה של דדון. "שני ההורים שלי באו ממשפחות קשות יום ומרובות ילדים", היא מספרת, "אבא שלי סיים את לימודיו בכיתה ט', כי הוא היה צריך לדאוג לאחים שלו ולצאת עם החמור לשדות בארבע בבוקר כדי להביא פרנסה. היו להם שדות של ארטישוק ותפוחי אדמה ובצלים, והוא היה נוסע עם אבא שלו עם העגלה והסוס למכור אותם בשוק".
ובכל זאת, למרות תנאי הפתיחה הקשים, הוריה עשו מאמצים אדירים כדי שהבנות שלהם יגדלו אחרת. "הם לא חסכו מאיתנו אף פעם כלום. תמיד נתנו לנו ביטחון ואת כל הכלים כדי להצליח. גם אם לא היה כסף, הלכתי לכל החוגים. איכשהו הם לקחו הלוואות ומצאו את הדרך כדי שאהיה גם בדרמה וגם במחול וגם אקח שיעורים פרטיים. אבא שלי תמיד עודד אותי למצוינות. כשהייתי מביאה 95 הוא היה אומר לי 'בפעם הבאה 100'. אמא שלי לעומתו תמיד אמרה שציונים זה ממש לא חשוב והעיקר שאהיה בן אדם טוב".
כששומעים על השילוב הזה, אפשר להבין כיצד מצאה את עצמה דווקא בתחומי העוקץ וההונאות, למרות שהתכנונים המקוריים היו קצת אחרים. כתלמידה מצטיינת במגמת פיזיקה קיבלה זימון למיונים כמדריכת סימולטורים בחיל האוויר. אבל זה לא הספיק לה. "הרבה מהבנים בשכבה קיבלו מיונים לטיס ואני לא קיבלתי. לא הבנתי למה הגברים מקבלים והנשים לא. שלוש פעמים ניסיתי להתמיין לטיס תוך כדי השירות, ובכל פעם נפלתי".
לבסוף התגלגלה לאגף הדוברות של חיל האוויר, ולקראת סיום השירות החלה להתלבט לאן היא ממשיכה משם. "הייתי בטוחה שאלך ללמוד רפואה, אבל ידעתי שאצטרך לכלכל את עצמי במקביל ללימודים וזה לא היה מציאותי. היציאה לסיקורים בתקופת עופרת יצוקה סימנה לה לבסוף את הדרך. "יצא לי להיות בשטח ולפגוש הרבה עיתונאים ושם החלטתי פחות או יותר שזה הכיוון שלי".
משם המשיכה לחדשות 12, תחילה כתחקירנית, בהמשך ככתבת נדל"ן, ומאוחר יותר הפכה לכתבת תחקירים במהדורה המרכזית. מי שזיהה את היכולות שלה הוא גיא סודרי, סמנכ"ל התוכן של החדשות ועורך המהדורה המרכזית, שעודד אותה להמשיך בתחום. דרך העבודה הכירה את גלעד שלמור, כתב משטרה ומגזין של הערוץ שלימים הפך לבן זוגה, ולשניים בת משותפת, אילן, שבקרוב תחגוג שנה.
"חברה ניסתה לסדר בינינו וזה לא הסתייע", היא נזכרת, "אני זוכרת שבהתחלה התקשרתי אליו בנוגע לענייני עבודה והוא היה נורא אדיש. במשך חודשים הוא אפילו לא שמר את הטלפון שלי".
הסיפור קיבל תפנית כששלמור נשלח לסייע לה לאחר שעברה שוד במהלך תחקיר על סטס מיסז'ניקוב ("אני זוכרת שפחדתי על המצלמה הנסתרת, זה כל מה שעניין אותי"). השניים נפגשו, ומשם הכול היסטוריה.
איך מסתדר לכם לעבוד יחד?
"זה לא פשוט. אבל גלעד ממש נותן לי רוח גבית. זה מעבר לתומך, הוא ממש דוחף אותי קדימה".
יש ויכוחים מי נשאר עם הילדה?
"כמו שכבר הספקת להבין – אני מאוד מסודרת. יש לי לו"ז ביומן, והכול מנוהל עד לרמה הקטנה ביותר. אז אנחנו מסתדרים מעולה. יש לנו גבולות ברורים לגבי העבודה כדי לא להכניס מתח ותחרותיות גם הביתה. גלעד הוא הגבר המושלם בעניין הזה, ולא מזיז לו כשאומרים לו משפטים כמו 'איך אתה לא מפחד שאשתך'. לא בטוחה שיש הרבה גברים כאלה שבטוחים בעצמם מספיק כדי לפרגן באופן אמיתי לאישה שלהם, ומאפשרים לה להרגיש טוב גם עם מה שהיא עושה וגם להעריך אותה כרעיה וכאמא בבית".
לנער את המערכת
בפרק הראשון בעונה החדשה, דדון מתחקה אחרי עורך דין שבמקום לייצג את לקוחותיו מושך מהם כספים במרמה ונעלם. "הרבה פעמים אומרים לי 'למה את לא עושה תחקירים על בעלי ההון. למה את לא הולכת על הנוכלים הגדולים אלא תופסת דגי רקק'. אז קודם כול, עשיתי תחקיר על לבייב וחלקת הקבר המטורפת שקנה לעצמו בקומבינה בהר המנוחות. אין סיבה לא לעשות תחקירי הון־שלטון ואולי עוד אעשה, אין לי ויכוח על חשיבות הנושא. אבל מה שגורם לך להחליט אם ללכת על משהו מסוים הוא החומרים שיש לך ביד. תאמיני לי שאם אשיג הקלטה או תיעוד של שוחד או מרמה לא אתעלם מהם. אבל כרגע אני בתחילת הדרך ורואה לנכון להתמקד בנוכלים שפוגעים באנשים ביום־יום. כשיש פרשת שחיתות גדולה או רצח המשטרה תחקור. אחרי האונס המזעזע באילת, המשטרה מיד גבתה עדויות. אבל איפה האזרחים הפשוטים שהם הרוב המוחלט? עם הבעיות שלהם אף אחד לא מתעסק. אלה המשימות המיוחדות מבחינתי. לא רק הדרמות הגדולות שיש מי שמטפל בהן".
"תדמייני ששני עיתונאים יושבים על גדת הנהר ורואים מישהו טובע. עיתונאי אחד אומר 'מה זה, למה אין כאן שלט? למה לא עשו גדר?' ועיתונאי אחר קודם קופץ למים כדי לעזור ואחר כך שואל את השאלות. אז אני מסוג העיתונאים שקודם כול רוצים להציל את הבן–אדם מטביעה"
עולה השאלה האם לרדוף אחרי אנשים כאלו זה בכלל התפקיד של התקשורת.
"תדמייני ששני עיתונאים יושבים על גדת הנהר ורואים מישהו טובע. עיתונאי אחד אומר 'מה זה, למה אין כאן שלט? למה לא עשו גדר?' ועיתונאי אחר קודם קופץ למים כדי לעזור ואחר כך שואל את השאלות. אז אני מסוג העיתונאים שקודם כול רוצים להציל את הבן־אדם מטביעה, ואחר כך לשאול את השאלות. אני בעד עיתונות אקטיביסטית. בזמן שאנחנו מדברות זורמות אליי עשרות הודעות מאנשים. מעבר לסיפורים שהם מספרים, כולם אומרים שאין להם למי לפנות. שאין עם מי לדבר. יש משהו מעצבן יותר מזה? שאתה יודע שהצדק איתך ואתה בא למשטרה ואומרים לך שם משפטים כמו 'תלכו להתלונן על זה שהשמש לא באה לך בטוב בחוץ' או מכריזים שזה סכסוך עסקי? איך אתה יודע שזה סכסוך עסקי לפני שבכלל בדקת, לפני שקיבלת ממני את כל ההודעות וההקלטות, לפני שקראת לנוכל לעדות או לחקירה? האנשים האלה מגיעים אלינו כי אף אחד לא סופר אותם. כי פשוט משתלם להיות נוכל בישראל. כבר אמר לי אחד הנוכלים 'תתקשרי למשטרה, מה הם יעשו?'. אז אם הם יחששו מזה שאולי אני או מישהו אחר ירדוף אחריהם ברחוב, אם אני אצליח למנוע את המקרה הבא, וגם אם הוא הכי קטן – עשיתי את שלי. ובסוף לכמות הזאת יש איכות משלה".
יש כאלה שמשווים אותך לחיים אתגר.
"חיים אתגר עושה עבודה מצוינת. הוא עיתונאי מעולה, אבל המוצר שלנו שונה לחלוטין. אני רצה יותר מהר ממנו, אגב".
ומה את עונה למי שטוען שאת עושה את העבודה של המשטרה?
"זה לא שאני עושה את העבודה של המשטרה. אני פשוט מאירה זרקור על מקומות חשוכים ואנחנו גם מגיעים להישגים. חקירות משטרה נפתחות, מוגשים כתבי אישום, יש שינויי חקיקה בכל הקשור למשל למטפלים שגונבים כסף מהקשישים שבהם הם מטפלים. אלו דברים שאת רואה את התוצאות שלהם.
"אגב, אני לא רוצה שישתמע שלא צריך לפנות למשטרה, חד־משמעית צריך לפנות. אני כן חושבת שהעובדה שאין מפכ"ל קבוע למשטרה כל כך הרבה שנים משפיעה על הארגון. יש שוטרים חרוצים שקמים לעבודה שלהם בבוקר בחדוות עשייה ורוצים לתפוס את הנוכלים הרעים, לא בטוחה שיש להם את כל המשאבים לעשות את זה, אבל יש גם כאלה שאולי השחיקה או נסיבות אחרות שלא אמורות לעניין את הקשיש או המתלונן משפיעות אצלם. בשורה התחתונה, אני חושבת שהמשטרה הגיעה בשנים האחרונות לאיזשהו שפל חסר תקדים. כל מפכ"ל בנאום המינוי שלו אומר כמה האזרח הקטן הוא בראש סדר העדיפויות של המשטרה וכמה כל המשאבים צריכים ללכת לשם, ואז את רואה שאמירות לחוד ומעשים לחוד. אם אנחנו באים עם זוג קשישים לתחנת המשטרה ואף אחד לא מתייחס אליהם, ויש שם מישהו שאומר 'תוציא לי אותם מפה, אין לי כוח לזה עכשיו', אז אני חושבת שהמערכת זקוקה לניעור".
איך היחסים שלך עם המשטרה?
"אני שומעת שדווקא בהפוך על הפוך הם מעריכים את העבודה שלי. הרי אין כאן מטרה לעשות שיימינג למשטרה. סך הכול הרעיון הוא שהם ייקחו את החומר ויטפלו בו, אבל במסגרת היחסים הם לא משתפים איתי פעולה. אני שוב ושוב פונה אליהם ומציעה להם, ואין שיתוף פעולה מבחינתם. אם בתחילת הדרך הייתי רואה איך פנייה לתקשורת יכולה לגרום להם לזוז, עכשיו אני רואה שהם יזוזו בגלל החרדה שמא יתפרסם עליהם עוד משהו שלילי. אני באמת חושבת שאמון הציבור במשטרה הוא מהחלשים שהיו בשנים האחרונות".
"אני כל הזמן מנסה לחשוב איך אני מפצחת כתבות. אני גם ישנה מעט מאוד בגלל זה. הרבה פעמים אני ממש מתייסרת. אני חושבת גם על הנוכלים עצמם. זו כל הזמן דילמה בין צדק לרחמים. יש עכשיו נוכל שאני יודעת שהבת שלו חולה בסרטן וכואב לי הלב על זה. מה הילדים אשמים?"
היו לך כבר לא מעט עימותים עם נוכלים. מה ההסבר שהם נותנים למעשים שלהם?
"קודם כול, זה לא התפקיד שלי לנסות להבין את המניע שלהם ולנתח אותם. אבל אם את שואלת מה למדתי על נפשם של הנוכלים, יש לי דווקא הסבר פילוסופי לזה. כולנו מתמודדים עם קשיים בחיים, ולפעמים נקרית הזדמנות שנראית מפתה. תמיד ישנה הפעם הראשונה של הפגיעה, ואם זה מצליח אפשר להידרדר באיזשהו מדרון חלקלק ולהיכנס למסלול של נוכלות. אז אני מניחה שהקשיים של החיים יחד עם המסלול הזה של נוכלות, לצד משטרה חלשה והאדרה של דמויות ציבוריות מושחתות, משפיעים על זה. אם תסתכלי על מותחנים פסיכולוגיים וסדרות פשע, הם עוסקים ביסוד הפסיכולוגי הכי בסיסי של בני האדם. לכולם יש איזושהי נטייה נוכלית, השאלה היא מה עושים איתה".
יש קורבנות שפגשת ולא יוצאים לך מהראש?
"רוב המקרים. זאת הבעיה. אני כל הזמן מנסה לחשוב איך אני מפצחת כתבות. זה לא נגמר אף פעם. אני גם ישנה מעט מאוד בגלל זה. הרבה פעמים אני ממש מתייסרת. אני שואלת את עצמי הרבה שאלות ומטילה ספק בהכול. אני חושבת גם על הנוכלים עצמם. זו כל הזמן דילמה בין צדק לרחמים. יש עכשיו נוכל שאני יודעת שהבת שלו חולה בסרטן וכואב לי הלב על זה. מאוד קשה לי. מה הילדים אשמים?
"לפני כמה זמן היה לי סיפור עם בעל חנות רהיטים. אנשים טענו שהם שילמו לו כסף ולא קיבלו את הריהוט שלהם. הם עשו לו הפגנה מחוץ לבית ובאתי להתעמת איתו. הוא אמר לי 'בואי, נשב בצורה מסודרת, אני אראה לך הכול'. ואז את רואה שלא הייתה לו כוונה לא לספק להם את הסחורה, אלא שהייתה כאן התנהלות כושלת של העסק שנכנס לתהליכי חדלות־פירעון, בין היתר בעקבות הקורונה, והוא מוכיח ברוב המקרים שבאמת בוצעה איזושהי הזמנה שנתקעה בשילוח או ביבוא.
"יושב מולי בן אדם ומספר את הצד שלו ואת מנסה להבין האם זה נוכל או קורבן של הקורונה. וזו הייתה דווקא כתבה שנתנה צד אחר, והראתה שהתמונה היא לא שחור־לבן ויש גם אפור באמצע. הוא סיפר לי שאחרי ההפגנה הוא הגיע לבית הספר וילדים אמרו לבת שלו שאבא שלה גנב. ואת רואה איך הוא נקרע ובוכה דווקא בגלל מה שאמרו לילדה שלו. אז זה גם משהו שאני חושבת עליו, בטח מאז שאני אמא".
למה לי פוליטיקה
למרות העיסוק ב"דגי רקק" כלשונה של דדון, ואולי דווקא בגללו, היא הפכה די מהר לכתובת האולטימטיבית עבור כל מי שנפגע מבירוקרטיה ומנהל לא תקין. "אני מקבלת מדי יום עשרות פניות לעזרה. לפעמים זו העירייה או אדם שעיקלו לו את החשבון, לפעמים זו אם חד־הורית שמצאה את עצמה ברחוב, או אישה שהפכה לסיעודית והמטפלת גנבה לה כסף. בהתחלה אמרתי 'איפה הנוכלות', אבל אחרי שהבנו את הכמות החלטנו להקים מטה מאבק גם עבור מקרים כאלה. חשבתי איך אני הופכת את העזרה הזאת גם למוצר טלוויזיוני, וממש השבוע התחלנו עם פינה שנקראת 'באנו לעזור', ואנחנו מתמקדים שם בכל מיני בעיות של בירוקרטיה ועוקצים קטנים".
ח"כ מירב כהן התחילה משם והמשיכה לפוליטיקה. גם לך יש מחשבות כאלה?
"החברה שלנו הגיעה למצב שהקיטוב הפוליטי הוא כל כך גדול, שהפסקנו לתפוס עמדה פוליטית כעמדה. אנחנו תופסים אדם בכללותו עם הזהות הפוליטית שלו. התהליכים שאנחנו רואים בשנים האחרונות מנסים לערער את הפיגומים של הדמוקרטיה הישראלית. יחסים בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, בין שומרי הסף לפוליטיקאים, בין פוליטיקאים ותקשורת. לנו כעיתונאים יש שם תפקיד אקוטי ולכן אני לא חושבת שארצה לעזוב את המקצוע ולחצות את הקווים. אני מרגישה שהכוח לשנות בעיתונות ולהפוך את המקום שלנו קצת יותר טוב הוא גדול. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, ולא רואה את עצמי בשום מקום אחר. אז לא, אין לי כוונות פוליטיות. אני רוצה להישאר עיתונאית כל עוד זה תלוי בי".
