אוסף הסיפורים של ביורן הלדורסון האיסלנדי בספר "פשעים זניחים" הוא פנינה נדירה של יופי. והיופי שלו הוא כל כך צנוע ועדין, שכדי ליהנות ממנו באמת כדאי לקרוא אותו יותר מפעם אחת. אבל גם בלי לקרוא אותו ממש פעמיים, נראה שהלדורסון מתעתע בקוראיו, רומז להם יותר משהוא מראה להם, וסיפוריו מעוררים בלבבות מחשבות יותר מכפי שהם מציעים פתרונות, או חלילה מוסר השכל או מסקנות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הורים, תרגיעו: "הילדים חכמים וישלימו פערים"
– הרבניות לבית מלמד: "אנחנו לא פמיניסטיות"
– הדור הצעיר מתעקש לחיות בדו קיום בין ערבים ליהודים
העלילות שפורש הלדורסון הן עלילות ביתיות במהותן, מעוטות משתתפים, שמתרחשות בטונים כבושים, ולכאורה אין בהן דרמות גדולות. גדולתם של הסיפורים הללו היא במינוריות הלכאורית שלהם, שמעניקה לקורא את האפשרות לחרוג מחוויית הקריאה ולשחזר אותה באמצעות חוויותיו האישיות. וכך קורה שהקורא מוזמן לצלול למעמקי נפשו ולדוג ממנה חוויות דומות.
הסיפור "שני שועלים" הוא דוגמה טובה לאפשרויות שפורש הלדורסון בפני קוראיו. גיבור הסיפור אינו מצליח להירדם באור, ומכאן למד הקורא שהסיפור מתרחש בקיץ. לא רק האור מטריד אותו, אלא גם העובדה שיחסיו עם אשתו מרוחקים מאוד. אשתו נוהגת להירדם מול הטלוויזיה, ובעבר נהג להעיר אותה וללוותה למיטתם המשותפת. אלא שכעת השתנו יחסיהם: "לאחרונה חדל, ובמקום זאת הלך לצחצח את שיניו והזדחל מתחת לשמיכה, שכב בחשיכה וחיכה. אחרי כמה שעות נשמעו חריקות דלת חדר השינה והוא הרגיש את משקלה בצידו השני של המזרן כשנכנסה למיטה והתכסתה בשמיכה מבלי לגעת בו. כך התנהלה השגרה החדשה שלהם. הוא בעיניים עצומות והיא בגבה אליו ובברכיים מקופלות אל הבטן" (עמ' 85).
הקורא אינו מכיר את הגיבורים, אינו יודע עליהם דבר, אפילו לא את שמם, אבל סצנת הניכור הזוגי שנפרשת לפניו, של זוג שחולק חיים משותפים שנים רבות ומשתדל להימנע זה מחברתו של זה, ובוודאי מכל קרבה גופנית, היא סצנה שמוכרת לרבים והספרות עסקה בה במגוון צורות. האור האינסופי של ימות הקיץ באיסלנד חורג מתפקידו הריאליסטי בעלילה ומקבל גם תפקיד סימבולי, של מין פנס שמאיר כל פינה במצבם של בני הזוג, חושף אותם והופך את המצב לקשה מנשוא.
לא רק את יחסיהם של בני הזוג חושף האור, אלא גם את הזדקנותה של הרעיה. והוא עושה זאת באכזריות: "רק פיסת שיער נחשפה ממנה, בצבצה משולי השמיכה בראש המיטה. שיער קצר, כמעט קצוץ. תספורת של גברת מבוגרת. כשנישאו היה לה שיער ארוך שגלש לאורך גבה, לפי צו האופנה באותם ימים. הוא ניסה לרמוז לה, מבלי להיות חצוף, שאולי תניח לשערה להתארך שוב. היא אמרה שזה דורש יותר מדי עיסוק בסירוק ובחפיפה, שלא לדבר על ההוצאות הכרוכות בצביעת השורשים. לא, שיער קצר זה הרבה יותר נוח. היא לא מבינה איך סבלה את כל ההתעסקות הזו בעבר".
שיחה עם שועל
אשתו של הגיבור, אם כן, אינה מוכנה לעשות שום מאמץ כדי לחדש את יפי מחלפותיה, שהן ללא ספק לא רק יפות בפני עצמן אלא גם סמל לנשיות, ליופי ולתשוקה. די אם ניזכר בעשרות הפעמים שבהן נזכרת הלנה מטרויה כ"יפת המחלפות" באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס. אלא שאשתו של הגיבור שלנו מפנה עורף לבעלה באמצעות הפניית עורפה לאידיאל היופי הזה: היא אינה מעוניינת כלל למשוך אותו. היא אמנם ישנה לצדו במיטה אבל מגיעה אליה הרבה אחריו, וכשהיא סוף סוף שוכבת לצידו היא מפנה לו את גבה. פלא שהוא מתקשה להירדם?
בני הזוג גרו עד לאחרונה במרכז רייקיאוויק, וכעת רכשו בית מאחד מפרווריה, והוא הרבה יותר מדי גדול עבורם. כשהוא יוצא החוצה, למרפסת, הוא רואה מסביבו את השכונה שבה הוא גר, שנבנתה בין סלעי הבזלת, האופייניים, כך נראה, למקומות מסוימים באיסלנד שיש בהם פעילות געשית ערה. השכונה ריקה מתושבים, שנרתעו, כך נראה, מהנופים הקשים בסביבה, והם נותרו ללא שכנים. אפילו מרפסת הברביקיו והעובדה שביתם צולם למגזין עיצוב נחשב, אינם מפיגים את בדידותם, ומעגליה מתרחבים והולכים עד שהוא נסחף בהם כמו במערבולת.
אלא שכשהוא יושב על המרפסת המוארת ומעשן סיגריה באמצע הלילה, הוא רואה פתאום זוג עיניים מציצות אליו מבעד לסלעים. כשהוא מתקרב מעט הוא מגלה שזה שועל, וזיכרון ילדות צף ועולה בתודעתו: "רק פעם אחת בחייו ראה שועל בר בעין בלתי מזוינת. כשהיה ילד, בטיול הרים עם הורים. הם ירדו בעמק צר באזור הפיורדים המערביים, במדרון ממול, בשמש, התרוצצו גורים קטנים ואפורים" (91). כשהשועלה הבחינה בבני האדם המתקרבים, קיבצה את גוריה והאיצה בהם להיכנס למאורה. אביו, שהיה חקלאי, ראה בשועלים מזיקים שטורפים יותר משיש ביכולתם לאכול, ואמר שאם היה לו רובה היה יורה למוות בשועלה ובגוריה. אמו שתקה, אבל הגיבור, שהיה אז רק ילד, חש במתח שנוצר בין שני ההורים על הרקע הזה.
האם השועל שנגלה לפניו כעת משיב לו את זכר אמו הרחומה? הלדורסון לא מספר זאת לקוראיו, אלא מניח להם להקשיב לשיחתו של הגיבור עם השועל. ואולי לא זיכרון האם אלא דווקא המגע עם חיות הבר הפראיות הוא שמעיר בגיבור תשוקות ישנות ורגשות נעורים? הלדורסון לא מספר לקוראיו מהי הריאקציה הכימית שמובילה את הגיבור שלנו בחזרה לחדר השינה שלו ומאפשרת לבני הזוג את הקרבה שבעטיה הם אומרים זה לזה: "'לא נעים לי לישון בלעדיך'. 'לא', הוא לחש. 'גם לי לא. בלעדייך'".
יד לבנה במים
גם יתר הסיפורים בקובץ עוסקים ביחסים משפחתיים או חבריים, ומשוך עליהם חוט דק של בדידות ושל חוסר ודאות, שאינה מתפענחת עד תומה גם בקריאה שנייה ושלישית. כולם מתרחשים בקרב אנשי הפרוורים של רייקיאוויק ועוסקים בחיי העיר לעומת חיי הפרוורים, בבית לעומת החוץ הפראי והלא ביתי, ובבדידות לעומת קשרים אנושיים.
כך לדוגמה תיאודור, גיבור הסיפור "נסחף עם הזרם", הוא אדם ערירי שחי במתחם לדיור מוגן למחוסרי דיור יחד עם כלבו מורי. הכלב הוא ידידו היחיד, והוא מטפל בו במסירות ומשתדל ככל יכולתו להצניע את העובדה שהוא מחזיק בו, שכן הדבר אסור על פי חוקי המקום. הוא ימאי בדימוס, וגופו, שעמד מול סופות עזות במשך שנים רבות, מאיים לבגוד בו כעת. מורי אוהב לרוץ, אבל ירכיו של תיאודור אינן מאפשרות לו את התענוג הזה: "…ירכיו כבר מקולקלות לגמרי וצועקות מכאב אחרי כמה עשורים של עמידה על ספינות תובלה ועימותים מול גלי הים" (101).
באחד הטיולים שהוא עורך עם מורי מבחין תיאודור באשפה רבה שצפה במפרץ מתחת לצוק שעליו הוא מטייל. ושם, בין כל הפריטים, נדמה לו שמתוך גליל לינוליאום מציצה יד דקה ולבנה. של מי היד הזאת? האם זו יד בכלל, או שרק נדמה לו? מכיוון שאינו בטוח במה שראה, הוא שומר בינתיים את הדבר בסוד.
ביום שבו מחלקים בחדר האוכל העלוב עוגות עם פס קצפת, מתיישב תיאודור ליד אחד השולחנות ושתי גברות וגבר מצטרפים אליו. הם טיפוסים די וולגריים, ותיאודור ממהר להיפרד מהם. כשהוא מגיע למקום שבו הוא משחרר את הכלב לרוץ, הוא נשכב על שפת הצוק ומביט בים לעבר אותו מקום שבו ראה את מה שנדמה היה לו כיד לבנה: "רוב הדברים התעופפו, התרחקו ונעלמו, אבל ערימת הזבל הגדולה עדיין שם. הים מנדנד אותה הלוך ושוב, ולא מספיק עז כדי להרים ולשאת אותה עימו. גליל הלינוליאום שוכב על קו המים ואדוות הים מערסלות את היד הלבנה, מניעות אותה קדימה ואחורה כאילו היא מנופפת".
השאלה מה פשר הדבר ולמי שייכת היד הזאת, עתידה לענות אותו עוד זמן רב. רמז אפשרי לפתרון התעלומה ייוודע לו מפיותיהם של בני החבורה העליזה שהתיישבה ליד שולחנו רק ביום העוגות הבא במתחם. שבוע אחר כך אבל הסוד הנורא שמור עימו, וכדרכם של סודות גם הסוד הזה מרחיק אותו מכל ידידות אפשרית.
ביורן הלדרסון הוא סופר, מתרגם ועיתונאי יליד 1983. זהו ספר הביכורים שלו, שמקבץ שבעה סיפורים שהרקע שלהם הוא איסלנד שלאחר המשבר הכלכלי. ההחלטה לתרגם לעברית את ספרו משפת המקור, איסלנדית, היא החלטה שיש לברך עליה. אפילו ספריו של הסופר האיסלנדי הלדור לכסנס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1955, תורגמו לעברית מאנגלית. תרגום מתוך תרגום תמיד פוגע ביצירה, וככל שהיצירה נכתבה בתרבות מרוחקת יותר מהתרבות הישראלית והעברית, כך מתעצם הקושי ורב. לא רק שהקורא מתלבט שוב ושוב בשאלה אם התמונות והעלילות הנגלות לעיניו הן פרי הזרות או פרי התרגום, אלא הוא שואל את עצמו אם ייתכן שחוסר ההבנה שלו נובע מהתרגום הכפול, ומבוכתו רק גדלה.
טוב אם כן ש"פשעים זניחים" תורגם ישירות מאיסלנדית. אך אף שאינני יודעת איסלנדית, נדמה לי שאפשר היה לערוך אותו מעט כדי למנוע משפטים מסורבלים ואף צורמים, כמו לדוגמה המשפט: "הוא אף פעם לא נובח בדירה ותיאודור אוסף את צרכיו בחריצות, דבר הראוי להערכה, אך העיר לא מקשיבה לאף מחאה ועומדת על חוקיה" (עמ' 102), שהוא לצערי בלתי מובן לחלוטין. כך או כך, הספר הוא באמת אוסף של פנינים לא מתורבתות, שנבדלות זו מזו וכולן יפות.
פשעים זניחים
ביורן הלדורסון
מאיסלנדית: שירלי לוי
לסה, 2020, 143 עמ'
