כל יום, לפני שבארי הולך לישון צהריים, אני שואלת אותו: "מה בא לך לאכול כשתקום?".
מלבד רגעים יוצאי דופן של התגלות קולינרית פנימית בהם הוא עונה "סביצ'ה עם תותים" או "סושי", לרוב הוא יענה: פיצה.
אז אחת לשבוע אנחנו תרים אחר פיצריות בעיר. הוא תמיד ירצה לחזור לפיצה פלורה, אבל לי כבר לא נעים מהם. מה יגידו? הבן של חן קורן אוכל כל יום בחוץ?
מפה לשם, בשיטוטינו נקלענו למקום קטן, ממש מול הקונסוליה האמריקאית, צמוד לסופר הכי יקר בעיר. כמעט שלא רואים את המקום מהכביש, כמעט שלא ידענו עליו. במקום שולטת אווירה אנגלו־סקסית אופיינית לאזור רחביה. זה לא סימן מעודד עבורנו, כי היו לנו כמה נפילות עם אמריקאיות מדוברות בעיר. לשמחתנו, חוץ מספות דיינר־סטייל, היו גם כיסאות עור שנתנו אפיל איטלקי.
מול הכניסה, מאחורי הבר, עומד טאבון לבנים ענקי שנותן תחושה שכאן עושים פיצות טובות. אני ובארי התיישבנו, ובזמן שחיכינו לאלון ניסיתי לנחש מה הוא היה מזמין והזמנתי לבד (אני כמעט לא עושה את זה, כי לאלון יש ראייה הרבה יותר רחבה בכל מה שקשור לתפריטים, אבל פיצות – מה כבר יכול לקרות?).
הזמנתי פיצה אחת עם סלמון מעושן, עירית קצוצה, קרם פרש, גבינת פקורינו וחלמונים, ופיצה שנייה פשוטה, נפוליטנה, עם רוטב עגבניות, מוצרלה ובזיליקום למקרה שהראשונה תהיה מוגזמת.
שתי הפיצות היו מעולות. הבצק דק־דק, פריך, אוורירי – והכי חשוב: לא נרטב! עם פיצות דקות בדרך כלל יש בעיה מעצבנת: הבצק לא מצליח להכיל את כל מה שמעליו והוא נרטב ונהיה סמרטוטי. אבל לא פה, הבצק נשאר פריך ויציב עד הביס האחרון. סחתיין רק על זה.
השילוב של הסלמון עם העירית על הגבינות היה טוב והכול ביחד העניק ביס מענג. אבל אין מה לומר, מזל שהזמנו גם פיצה רגילה, כי מדי פעם זה היה קצת יותר מדי. הנפוליטנה הייתה פיצה פשוטה וטובה. עדינה בטעמים ועשויה היטב.
זה אולי המקום שמכין את הפיצות הכי טובות בעיר. אבל בכל הנוגע לשאר הקטגוריות בתפריט, איך לומר בעדינות – טעון שיפור. הזמנתי גם סלט מוצרלה ורביולי שהתיימר להיות ממולא בגבינות ובטטה בחמאת ערמונים ושקדים קלויים.
הסלט היה רענן והכול, אבל כה סתמי ולא מתובל כלל. התפריט בסך הכול סיפר על שלל ירקות טריים עם קוביות מוצרלה בציפוי זיתי קלמטה (?!), קונפי שום ושמן זית. הוא הגיע יפה ותמיר, אבל פשוט לא טעים. בעצם לא "לא טעים" – לא היה לו שום טעם, שום תיבול. לא לימון, לא ויניגרט, לא מלח. כלום. פה אני מבינה שהייתי צריכה לחכות לאלון עם ההזמנה.
הרביולי היה נפילה רצינית. החמאה הייתה מפורקת והפכה לשמן עכור שבתוכו שחו רביולים משני סוגים – סוג אחד כתום וממולא בטטה, וסוג אחד לבן וממולא גבינות. השקדים מלמעלה היו חצי שרופים חצי לא קלויים וגרידת הגבינה לא תרמה בכלום לכלום. החזרנו את המנה כמעט בשלמותה, וזה היה מבאס.
לקינוח החלטנו לחזור לטוב ולסיים שוב בפיצה: פיצה שוקולד עם בננות מקורמלות וקרם פרש. אין לי מה לומר, בכל מה שנוגע לפיצות יש להם את זה בענק. זה היה קינוח פסיכי ומושחת. השוקולד נמס והיה גם קצת שרוף אבל בקטע מעולה. ללא ספק כרגע המאנצ' הכי טוב בעיר.
כי אין מה לעשות – כשיודעים לעשות פיצה טובה, כל מה שיבוא עליה זה בונוס.
קרם פרש הוא קרם שמנת שנפוץ בעיקר בצרפת ובצפון אירופה ומיועד בדרך כלל לקינוחים. בקרם פרש יש מעל 40 אחוזי שומן והוא נעשה בשיטות מסורתיות שבמהלכן מוסיפים לחלב בקטריות שמפרידות ממנו את השומן. בישראל משתמשים בדרך כלל בשמנת עם פחות אחוזי שומן, ולכן יש לה מעט טעם ומרקם של שמנת חמוצה.
