להפוך את מחול השדים לריקוד של אחדות

כָּל הָאֱנוֹשׁוּת בְּסִירַת הַקּוֹרוֹנָה / כְּמוֹ בִּמְעַרְבֵּל פַּחַד / שׁוֹמְרִים מֶרְחָק זֶה מִזֶּה / עִדַּן הַקֶּרַח שָׁב / פּוֹאֶטִיקַת חֲפָצִים עַכְשָׁו / מְשׁוֹרְרִים עִם הַדּוֹמֵם / הָרֹק נֶאֱגָר בְּדַפְנוֹת הַפֶּה / מִלִּים נִנְצָרוֹת בְּמַעֲלֵה הַחֵךְ / נֶאֱטָמוֹת בֵּין סוֹרְגֵי לְבַדִּיּוּת / תַּחַת כֶּתֶר הַנָּגִיף כֻּלָּנוּ אֶחָד / שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲ־דֹנָי אֶחָד ("קורונה ב'מלכות' ו'בינה'").

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"

לד"ר רחלי אברהם־איתן לא היה אף פעם חדר משלה. רחוק מזה. זה לא מנע ממנה לפרסם במהלך השנים שורה של ספרי שירה, שתורגמו לכמה שפות וזכו בשורה של פרסים. בימים אלה רואה אור העשירי שבהם: "דעסא־קרקוביאק ומחול הקורונה". שמו מכוון לשלושה סוגי ריקוד: דעסא – ריקוד תימני כסימבול לעולם המזרח; קרקוביאק – ריקוד פולני כסימבול לעולם המערבי; והמחול הסימבולי של נגיף הקורונה – זה שטלטל את העולם וכולנו רוקדים לצליליו, בבית, בסגר או בבידוד.

"כשהקורונה נחתה עלינו הייתה ציפייה שהמחול שלה, מה שהיא מחוללת בעולם, יאחד את כל הקטבים", היא אומרת. "הקורונה תפסה אותנו במישור הלאומי בצורה הכי מקוטבת שיש. אותי הקורונה תפסה ככה גם בחיים האישיים שלי. ומה שניסיתי להביא בספר זה את הכמיהה שלי שכל המחולות האלו, בכל המישורים – הלאומיים והאישיים – יהפכו למחול אחד של אחווה וערבות הדדית. למרות כל החילוקים בינינו, יש לנו משהו טוב בידיים. יש לנו עם נהדר, יש פה כל כך הרבה יוזמות ועמותות שעושות עבודת קודש, ואיכשהו דווקא עכשיו אנחנו מחמיצים את כל זה. לא מסוגלים לראות את כל הטוב.

"את הפואמה שפותחת את הספר, 'קורונה במלכות ובינה', כתבתי כשראיתי מה קורה בסין ובאיטליה. רק מאוחר יותר זה הגיע אלינו. כשהתקבלה ההחלטה על ממשלת אחדות שמחתי מאוד. אין ברירה אחרת, מה גם שלא רואים פערים שאי אפשר להתגבר עליהם בין שתי המפלגות הגדולות. אבל דווקא כשיש ממשלת אחדות, במקום שנגיע לליכוד ולאחדות, הגענו לסיטואציות שמפחידות אותי".

נראה לי שבעיקר יש פה פערי אגו.
"שמת את האצבע במקום הנכון, אני מדברת על האגו בהרבה מאוד שירים. אם נותנים לאגו לנהל אותנו, קורונה משתוללת והורגת אנשים בבתי חולים. האגו שמשתולל זה דבר מסוכן בשבילנו היום. זה ממש חיים ומוות".

עַכְשָׁו נְגִיף קוֹרוֹנָה / פָּצַח בִּמְחוֹל דַּעֲסָא־קְרָקוֹבְיָאק / מָשַׁךְ אֶת הַבָּמָה / אֶל הַשֻּׁלְחָן וְאֶל הַכֻּרְסָה.  שִׁכּוֹרַת אֶגוֹ, שָׁבָה אֶל הַזִּירָה / לִיצֹר הֲמֻלָּה / בַּהַטָּלַת רְבָב / בִּמְחוֹלְלֵי שְׁבִילֵי מִלָּה / לַכְּלָל. עַכְשָׁו קוֹרוֹנָה / זְמַן תִּקּוּן. כֻּלָּנוּ זִקְנֵי הַמָּחָר / כֻּלָּנוּ נַרְקִיעַ אֶל קַו שָׁמַיִם / כְּאֶחָד נִתְיַשֵּׁר עַל קַו הָאֲדָמָה. שׁוּבִי לִמְנוּחָיְכִי ("תיקון קורונה").

מפגש עם מלאך המוות

היא נולדה וגדלה במושב עמקה שבגליל המערבי, בת למשפחה ברוכת ילדים – שבעה בנים ושבע בנות. חמישה מאחיה התעוורו בשל מחלת עיניים תורשתית – רטיניטיס פיגמנטוזה – הפוגעת ברשתית העין ומכסה אותה בכתמים שחורים עד לאובדן ראייה מוחלט. שתיים מאחיותיה שבחרו להביא ילדים לעולם, שילמו על כך בראייתן. "בסופו של דבר הן עשו זאת בשמחה גדולה", היא אומרת. ראייתה שלה, לעומת זאת, נותרה שלמה. "אם העיניים לא נפגעו לא בגיל ההתבגרות ולא בשל מאמצי הלידה – כבר אין חשש שזה יקרה".

אחותה הגדולה לימדה אותה לקרוא כשהייתה בת ארבע, וכך גם את שאר אחיה ואף את אימם. "כל האחים היו מחוברים לעולם הספרות. כילדה אני זוכרת את עצמי יושבת ומקריאה את ז'ול ורן לאחיי, שחלקם כבר היו בתהליך של איבוד ראייה. אחי הראשון שהתעוור, שהיה גדול ממני בשנה וחצי, התעקש והמשיך לקרוא ככל שהיה יכול. למעשה הוא האיץ את העיוורון שלו, כי אסור היו לו לאמץ את עיניו כל כך".

"נולדתי לתוך מציאות שהייתי חייבת להיערך לשירות הזולת", היא אומרת. "במשפחה כזו גדולה עם חמישה אחים עיוורים, ברור שהצרכים של האחרים קודמים לשלך. אין אפשרות אחרת. זה משהו שצמח ממנו גם הרבה טוב. במציאות החיים שלי הייתי חייבת להיות חרוצה. גדלתי עם ההנחה שאם אני רוצה משהו, אני אשיג אותו, גם אם זה ידרוש ממני עבודה מאומצת".

אחרי שנישאה עבר מוקד חייה מהטיפול במשפחתה לטיפול במשפחה שבנתה, ועולמה הפנימי המשיך להמתין. "גידלתי את שלושת ילדיי בלב שלם. אני לרגע לא מתחרטת. זו בעיניי היצירה הכי חשובה שיכולה להיות", היא אומרת, נזכרת ברומן שגנזה בתקופת גידול הילדים. "התחלתי לכתוב אותו כשבני היה בן עשר, וכשהרגשתי שאני לא מקשיבה לו אלא רק חושבת על הדמויות של הספר, גזנתי אותו. אחר כך המוזה כבר עברה", היא אומרת בחיוך של השלמה.

מה שגרם לה להתחיל לפרסם את השירים שכתבה למגירה, היה מפגש עם מלאך המוות אחרי לידת בנה השלישי. "הייתה שם טעות קשה בהתנהלות של בית החולים, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות. שכבתי בין חיים למוות. החדירו לי 75 מנות דם. זה משהו שלא עושים בדרך כלל, שכן אם אבד הסיכוי לחיות – חבל על המנות. אני זוכרת את הניתוח שעשו לי. הייתי בהכרה למרות ההרדמה, והתחננתי לא־לוהים שייתן לי לגדל את הילדים שלי עד גיל 18.

"כשהתעוררתי בטיפול נמרץ ראיתי שם את מנהלת בנק הדם. היא סיפרה לי שכשהיא ראתה את השם שלי היא ביקשה מהם לתת לי עוד ועוד מנות דם. חינכתי את אחד מילדיה שבבית הספר התייחסו אליו כמופרע, ואני הפכתי אותו למלך בתחומים שבהם הוא היה חזק. לכל ילד בכיתה, והיו לי 42 ילדים, נתתי את המקום שלו בלי קשר ליכולות הלימודיות שלו. כל אחד היה חשוב בעיני".

זה ממש מצמרר. הצלת נפש של ילד, ואימא שלו התעקשה עלייך בחזרה וכך הצילה את חייך.
"זו הייתה נקודת אור גדולה, כי הבנתי שהשגחה עליונה קיימת. כשהתאוששתי התנפלתי על החיים, חוויתי התעוררות, התחלתי לחפש אחרי הגרעין הזה של האני. זה החזיר אותי הביתה בצורה עוצמתית. החיידק של הלימודים רק התגבר. בלעתי המון ספרים בבית תוך כדי גידול הילדים, ובמקביל גם הרגשתי שאני צריכה להתפנות לכתיבה. בין להסיע את הילדים לחוגים ובין העבודה, למדתי לתואר שני ושלישי. זה לא שלא עשיתי דברים מיוחדים קודם לכן, תמיד כתבתי, אבל המכה הזו שחטפתי מבחוץ הביאה אותי למצוא איזונים אחרים. כתיבה מאז ומעולם הייתה המרפא שלי, גם כילדה הייתי מקריאה לעצמי שירים"

בזכות נתן יונתן

את ספר שיריה הראשון הוציאה בעידודו של המשורר נתן יונתן. "הגעתי להרצאה שלו, וחברה לחצה עליי שאעביר לו שירים שלי. אני לא חשבתי שיגיב בכלל. נו, עוד אחת שדוחפת לו שירים. אבל קיבלתי ממנו מכתב ארוך שבו התייחס לכל אחד מהשירים שלי. 'אני רואה בך משוררת', הוא כתב לי. בשביל מישהי כמוני שכתבה שירים למגירה, האמירה הזו הייתה משמעותית מאוד".

נתן יונתן שכנע אותה לפרסם ספר משיריה, אבל ככל שמועד היציאה לאור התקרב, היא נרתעה. "אני חושבת שבגלל שגדלתי בבית עם כל כך הרבה אנשים, הייתי חרדה לפרטיות שלי ושמרתי עליה בקנאות. משפחה כזו גדולה זה כמו לחיות בקיבוץ. התקשרתי אליו והוא אמר לי 'בואי היום לפגישה'. באותה פגישה הוא אמר לי 'גברתי, מאוחר מדי, הלידה מתקרבת'".

זמן קצר לאחר מכן זכתה בפרס שר החינוך לספרי ביכורים על אותו ספר, "בוקר ירוק" (ספריית פועלים 1997), ובהמשך הוא גם זיכה אותה בפרס אדלר ובפרס אח"י. "מה שהכי הרגיע אותי אחרי שהספר יצא לאור, היו התגובות הטובות שקיבלתי גם מבני משפחה וגם מאנשים זרים. חשבתי לעצמי, ממה חששתי? החולשות שלי הן החולשות של כולם. במשפחה שלי למדתי שאני כל הזמן צריכה להיות חזקה, אבל אני לא באמת חייבת להיות כזו. והרי אי אפשר, כי בתוך תוכי אני ילדה שברירית שמחפשת את הקיום שלה. כמו כולם. וזה לא משתנה, גם לא היום".

הזוגיות הראשונה שלה נמשכה 22 שנים, והשנייה עשור. "אבל בשנים האלו של הזוגיות הראשונה היה ברור שאני מוותרת על עצמי. עשיתי הכול כדי לגדל את הילדים, לקיים משפחה מושלמת. הזוגיות השנייה הגיעה אחרי שהילדים בגרו, ובעידודם".

ספרה "שירת השחרור" נכתב בעקבות חוויית הפרידה. "אם קודם לכן חיי ניצלו בנס, כעת הנפש שלי ניצלה מתוך תהליכי הגירושין הכואבים". מחזור השירים שפותח את הספר נקרא "שירים לאקס", והוא מהווה מעין סגירת פרק כואב ופתיחת שער אל החירות הנשית. "מחול השחרור זו כמיהה לא רק לזוגיות, אלא להרגיש משוחררת בתוך הזוגיות, עם כל מה שאני בתוך המעגל של הזוגיות. כשלתי בשתי המערכות הזוגיות שהיו לי. או שלא היה לי מזל, או שכשלתי. כך או כך, לא יכולתי להיות אני".

אברהם־איתן (60) מתגוררת כיום במודיעין, וייסדה בעיר את בית הסופר. עבודת הדוקטור שלה שנכתבה באוניברסיטת בר־אילן, עוסקת ב"כאב השורשים הכפולים" אצל כמה משוררים שעלו לישראל ממדינות אחרות. ב־2012 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם הקונגרס הבינלאומי למשוררים, וציון לשבח על שירתה. ב־2016 זכתה במקום השני בתחרות השירה הבינלאומית של קונגרס השירה העולמי ה־36 בפראג. ב־2017 זכתה בפרס ראש הממשלה. ב־2018 זכתה במקום הראשון בתחרות השירה הבינלאומית של קונגרס המשוררים העולמי ה־38 בסין, וספר שיריה שתורגם בשנה זו בסין היה רב מכר באמזון.

היא ייסדה את כתב העת לספרות ולאמנות "שבילים", ועורכת אותו בשיתוף עורכים אורחים. "זו עבודה התנדבותית. אני מרגישה שככה אני תורמת את חלקי לחברה, אבל כמובן שיש הרבה ברכה בהתנדבות הזו. אני מתעסקת עם שירה, עם הנפש, עם הדברים האמיתיים. הנפש לא משקרת, והשירים ברובם לא משקרים. אם הם משקרים, מרגישים את זה".

"אסור לנו לעשות רוורס"

מאז שאברהם־איתן כתבה את השירים שעוסקים בקורונה, המצב רק החמיר. הקיטוב החברתי גובר והשסעים מאיימים להיקרע, הפעם באמת. "כשהמנהיגים שלנו באגו אנחנו בבעיה", היא אומרת. "אני פוחדת גם מכל ההפגנות, הנגיף לא יודע להבדיל בין חגיגת מסורת, חתונה או הפגנה. חבר'ה, תעצרו את זה. מה הלאה? אתם מחלישים את הממשלה ומגבירים את האגו. כל אחד פוזל לקטבים שלו, וזה עוד יותר מעמיק את השסע. במצב הזה של קורונה, היה צריך להתאפק עם ההפגנות. נניח שנלך לבחירות, מה נקבל? ראינו כבר שלוש פעמים את התוצאות, חצי מהעם לפה, חצי מהעם לשם. תפילו ממשלה, ומה התסריט הלאה? כאוס יותר גדול. עוד הידרדרות של המצב הכלכלי והעמקת השסעים. זה מפחיד אותי עד דמעות. אסור לנו להחמיץ מה שקיבלנו, אסור לנו לעשות רוורס. צריך להתקדם קדימה, לנסות לחפש את שביל האמצע. אולי גם האחר צודק. הקורונה מכריחה אותנו להסתכל על המציאות במבט אחר. הגיע הזמן לכבד תרבות או דעה של האחר. אי אפשר עוד לחטוא בראיית תרבות אחת כעליונה".

אבל המצב קצת מייאש, את לא חושבת?
"את צודקת. האמת היא שכרגע המצב די מבהיל, ואני לא רואה פתרון באופק. בספר אני מנסה להיתלות בתקווה שהמחול יביא את כולם לאחדות והבנה שפה כבר מדובר בחיים – בזכות של האחר לחיות. אני יכול לסכן אותו אם אני לא מגלה סולידריות. מפחיד אותי לדעת שהפואמה הזו הייתה נבואית. בסופה אני חוזרת לבריאת העולם ולקריאת שמע ישראל. אני נתלית בא־לוהים שבשמיים. הרמנו ידיים מהאדם, נשאר להיתלות בא־לוהים, בקוסמוס, בכתר הבריאה".